בני ישראל חשבו שיוכלו לתקן את חטאם על ידי העפלה לארץ. אך משה מלמדם שהחטא לא היה הזלזול בארץ אלא הזלזול בה'. הישיבה בארץ תלויה אך ורק ברצון ה' ובשמיעה בקולו. עלינו להיות ראויים לארץ ישראל.
חטא המרגלים היה כישלון איום של בני ישראל. הם זלזלו בארץ המובטחת, ולא בטחו בהבטחתו של הקב"ה. לאחר שהם שומעים על העונש הנורא שנגזר עליהם, בני ישראל מתחרטים על חטאם, ורוצים לכפר עליו. הם רוצים להעפיל אל ארץ ישראל, ולכבוש אותה מיד מידי הכנענים. משה מזהיר אותם: "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח; אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם" (מא-מב).
בני ישראל חושבים שהחטא של הזלזול בארץ, יתוקן על ידי התמסרות לכיבושה. אך משה מתקן אותם: החטא אינו זלזול בארץ. החטא הוא זלזול בה'. כאשר ה' ציווה לעלות לארץ - הייתה זו מצווה נשגבת. אך לאחר החטא, כאשר ה' אסר לעלות לארץ עד שייתמו ארבעים השנים - העלייה לארץ אינה מצווה, אלא חטא. ערכה של הארץ נובע מכך שה' רוצה בה. כאשר ה' אוסר על ההתיישבות בארץ, היא הופכת לחטא.
ישנם כאלו שהופכים את הישיבה בארץ ל"עובדה מוחלטת": לדעתם, קדושתה של הארץ מבטיחה שלעולם לא יגלו ממנה יושביה. כנגד תפישה זו מוזהרים בני ישראל שוב ושוב, שישיבתם בארץ מותנית במעשיהם: "ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטיי, ולא תעשו מכל התועבות האלה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (ויקרא י"ח, כו-כח).
קדושת הארץ אינה מתבטאת בהבטחה לישיבה נצחית בה, אלא להפך: בסכנה נצחית של גלות. עלינו להיות ראויים לארץ ישראל. ישיבתנו בארץ תלויה כל העת ברצונו של ה', הגומל לנו על מעשינו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות