יהודה עמיחי מתאר את זכרונות ילדי הלוויים מהמקדש, ומתכתב עם המזמור "על נהרות בבל", שגם בו יושבי הגלות נזכרים במקדש. מצד אחד המשורר מתאר בצורה נועזת ילדים המשחקים בחופשיות, ומצד שני, בשירו המקדש הופך לחוויה קיומית.