בשלושה מקומות שונים בפרשתנו נזכר מעמד ההתגלות בהר חורב, ובשלושתם הוא נזכר כעניין לעצמו - לא בדרך אגב - על מנת שנלמד ממנו לקחים חשובים. שניים מהאזכורים מופיעים בפרק שלפנינו. נעמוד על עניינם.

 

שני אזכוריו של המעמד בהר חורב בפרק ד' (ט-טו, לב-לו) מצויים בשתי פסקות שונות של נאום אחד המוקדש כולו לאיסור אחד בלבד - איסור עבודה זרה. התביעה שלא לשכוח את מעמד הר חורב בהקשרה בנאום זה, היא ביסודה תביעה לזכור את הדיברות הפותחים את עשרת הדיברות: לייחד את ה' ושלא לעבוד עבודה זרה.

אולם, זכר ההתגלות עלול להשתבש במהלך הדורות ולהפוך לסיבה לעשיית פסל ותמונה אשר ינציחו את האירוע (וכבר היו דברים מעולם במעשה העגל), לפיכך קשור הציווי על זכירת ההתגלות בזכירת אופייה המיוחד.
כבר בפסוק יב נרמז דבר זה : "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". ובפירוש נאמר הדבר בפסוק טו:  "ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל... " (טו-טז) כלומר: חוסר זהירות בזכירת מעמד ההתגלות עלול לגרום להשחתה של עשיית פסל ותמונה - שיהיו מיועדים להנציח מעמד התגלות שבאמת לא נראתה בו כל תמונה.

מה מקומו של אזכור מעמד הר חורב (ביחד עם אזכור היציאה ממצרים) בפסקה האחרונה של הנאום (לב-לו)?
אזכור זה נועד לרומם את ישראל ולחזק את לבם להאמין בתקפותה של הברית בינם לבין ה' גם לאחר שנפלו ממעמדם -  לאחר שחטאו וגלו מארצם.
בעתות מצוקה - "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (ל) - בעת שישראל שבים עד ה' ושומעים בקולו, יעלה זיכרון בחירתם בהר חורב וביציאת מצרים, זיכרון ההתייחדות ההדדית של העם וא-לוהיו, ויגבר הביטחון: "כי א-ל רחום ה' א-לוהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם" (לא).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון