זכויות הפרט וצרכי הכלל

ספר במדבר מסתיים בסיפור בקשתם של ראשי האבות של שבט מנשה ממשה, שחששו שבנות צלפחד, שעל פי בקשתן זכו בירושת אביהן, ינשאו לאנשים משבטים אחרים, ובכך תתמעט נחלת השבט. קווי דמיון בולטים נמתחים בין בקשת ראשי האבות בפרקנו, לבין בקשת בנות צלפחד, שעליה קראנו בפרשת פינחס:
בשתי הפרשיות הפנייה למשה מתוארת באופן דומה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (כ"ז, א-ב); "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת... וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ו, א). בשני המקרים הטוענים מבקשים שזכות בסיסית לא תיגרע מהם: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ" (כ"ז, ד); "וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ... וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (ל"ו, ג). בשני המקרים משה פונה לה' והוא מאשר את צדקת המבקשים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת..." (כ"ז, ו-ז); "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" (ל"ו, ה).
בנות צלפחד אכן זכו בנחלת אביהן, ובמקביל ראשי האבות זכו שנחלת צלפחד תישאר בשבט מנשה, ובנותיו יוכלו להינשא רק לבני שבטן. אולם, יש לעמוד על השאלה: מה משמעותו של דמיון זה? לשאלה זו ניתן להוסיף שאלה אחרת: אם אכן שתי הבקשות קלעו לדבר ה', מדוע הדברים נאמרו בשתי פרשיות שונות?
נראה, שבאופן מכוון התורה תיארה את הדברים בשתי פרשיות מקבילות. למרות הדמיון המתואר בין שתי הפרשיות, הרי שמבחינה רעיונית הן סותרות זו את זו. בקשת בנות צלפחד נבעה מתוך רצון להגן על הפרט – אביהן – כדי ששמו לא ייגרע, וזכות זו ניתנה להן. אולם, פרשתנו מציגה את הצד השני של הדברים – אם אכן זכות הפרט תהיה מלאה, הרי שתהיה בכך פגיעה בזכות הכלל – השבט – שעלול להפסיד חלקים מנחלתו. רק קיומן של שתי הפרשיות בנפרד מחדד כל נקודה בפני עצמה, ומביא לתוצאה הרצויה – איזון בין זכויות הפרט לבין צרכי הכלל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת