זה סופו של כל שחצן

בפרקים הקודמים נבוכדנאצר הכיר בגדולתו ובכוחו של אלוהי דניאל, אשר גילה לו (על ידי דניאל) את חלומו ואת פתרונו. המלך הבבלי גם בירך את אלוהיהם של חנניה מישאל ועזריה, והודיע לכל דרי הארץ את הנפלאות שעשה עימו. ועדיין נבוכדנאצר כנראה לא הפנים לגמרי מי הנותן לו כוח לשלוט ומאפשר את קיומה של מלכותו.

בפרקנו, החותם את תקופת נבוכדנאצר בספר דניאל, המלך שוב חולם, ודניאל פותר בשנית, אך הפעם כגדול החרטומים של המלך הפועל מכוח רוח א-לוהים קדושים השורה עליו. בפתרונו מודיע דניאל למלך כי נגזרה עליו גזרת עליון להיות מודח ממלכותו ולחיות במשך שבעה עידנים עם חיות השדה, עד אשר יכיר ש"העליון שולט במלכות אנשים ולאשר יחפוץ יתננה" (יד, תרגום).

כיוסף אצל פרעה, גם דניאל מציע למלך דרך להינצל מגורלו המר. דניאל ממליץ למלך לפדות את חטאיו במתן צדקה ובעזרה לעניים. אל נכון משמעותם של מעשים אלה היא הודאה של המלך בקיומם וחשיבותם של אחרים, ונכונותו לירד ממרומי מעמדו, להבחין בחלשים ולסייע להם.

על אף החלום והמלצת דניאל, המלך שב ליהירותו ומתפאר ב"בבל הגדולה" שאותה בנה בעוצמתו הרבה כדי לפאר ולהדר את עצמו (כו). ולכן, מיד גורש המלך ממלכותו ונספח לחיות השדה, שם חי עד אשר שבה דעתו אליו והפנים את העובדה הפשוטה: שלטונו של האל העליון הוא שלטון נצחי, מלכותו לדור ודור, אין מי שימחה בידו, והוא משפיל את הגאים. או אז, כאשר הגיע המלך להכרה זו, הושב למלכותו. המלך הנוכרי מכיר אפוא בעליונותו של א-לוהי היהודים.

היהודי בן הגולה הקורא על השפלת נבוכדנאצר וחזרתו למלכות, מזדהה עם הכרת המלך בכוח ה', ומבין כי ה' שנתן את השלטון לנבוכדנאצר, מקים מלכים ומורידם.

באדיבות אתר 929