על מנהל תקין, על סמכויות ועל חריגה מהן, בימי נחמיה ובעולם המשפט בימינו
לצד הרשימה האינסופית של שמות המתנדבים לשבת בירושלים, בולטת החלוקה המדוקדקת ל"מחלקות" השונות: שרי עם, ראשי מדינה, כהנים, לוויים, נתינים, "בני עבדי שלמה".
חלוקה זו בולטת גם בתוך כל קבוצה, ובמיוחד אצל הלוויים. יש מהם שהיו אחראים "על המלאכה החיצונה", ויש מהם שהיו משוררים, שוערים ושומרים בשערים. כך גם אצל הכוהנים אנו מוצאים חלוקת תפקידים: נגיד, עושי מלאכה, גיבורי חיל ופקיד עליהם.
לא מדובר רק בחלוקה "טכנית", אלא במנהל תקין שבו לכל אחד מן העושים במלאכה ניתנו סמכויות ותפקידים מוגדרים. עליו היה למלא במסירות ובנאמנות, ואסור היה לו לחרוג מהם.
עד כדי כך, שבתורתם של חכמים הראשונים (תלמוד בבלי ערכין יא, עמ' ב), אמרו כי "משורר ששיער בשל חברו – חייב מיתה", דהיינו: לוי שתפקידו היה להיות מן המשוררים, אך חרג מסמכותו וביקש להסיג את גבול רעהו ולהיות 'שוער' - שומר בשערי המקדש - חייב מיתה.
במבט ראשון נראה שמדובר בעונש כבד מדי שאינו הולם את טיב העבירה. אכן, הכרה מעמיקה של מנהל תקין וחלוקת סמכויות מלמדת שפריצת גבולות וחריגה מסמכויות עשויה להביא עמה חורבן לארגון כולו.
ברבות הימים, הייתה מסורת זו בסיס לתורת איסור "החריגה מסמכות" במשפט העברי בתחום המנהלי. לפי גישה זו, שלימים הייתה אבן פינה גם במשפט המנהלי בן ימינו, אסור לבעל סמכות לחרוג מתפקידו.
החריגה מן הסמכות, היא כשלעצמה, עשויה להביא לבטלות המעשה או ההחלטה שהחליט, אפילו תוצאתה טובה. הקפדה על כללים אלה תבטיח מנהל תקין, שמירה על טוהר מידות ואמון הציבור במערכת השלטונית.