משה רבינו מאריך מאוד באזהרות הנוגעות לאיסור עבודה זרה שעמי כנען היו שטופים בה. הבעיה בעבודה זרה איננה רק בפרופורציה המעוותת, אלא בעיקר בכך שבסוף הכל מתנקז למקום אחד וכל השאר נשכח.
החשש מעבודה זרה הוא תמידי מפני שזהו תהליך הדרגתי: קודם כל נותנים לה פרחים וכותבים לה שירים, אחר כך מתחילים להקריב לה קורבנות ובסוף זה עשוי להגיע גם לקורבנות אדם - באופן כזה או אחר. הבעיה איננה רק בפרופורציה המעוותת, אלא בעיקר בכך שבסוף הכל מתנקז למקום אחד וכל השאר נשכח.
העניין הזה דורש זהירות גדולה; מתי אני נכנס לחשש שלקחתי משהו מהמרכבה הקדושה, מצבא השמים או מן השמים אשר מעל השמים, והעמדתי אותו לבדו. ומשום כך, כל אימת שאני נכנס לדבקות או להתקשרות לעניין חשוב, עלי להיזהר שחלילה לא אכנס לעבודה זרה. אני צריך לשוב ולעמוד באימה וביראה ולשאול את עצמי: האם לא עברתי כאן את הגבולות? האם לא הגעתי למצב שבו אני לא רק מאבד פרופורציות אלא יוצא לגמרי מהתחום, וכבר אין לי שום דבר אחר?
לפעמים יש דברים דחופים שצריך להתמסר לעשייתם, אך תמיד כשזה קורה צריך להיזהר ולשים לב איפה נמצאים הגבולות, כי ברגע שיצאתי מהגדרים האלה - שברתי את הלוחות. על שבירת הלוחות נהגו בזמנו להתבדח ולומר שאחרי שהלוחות נשברו היו יהודים שחטפו מן השברים ״לא״, ״לא״, ״לא״, והיו אלה שחטפו לעצמם ״תנאף״, ״תרצח״, ״תגנוב״ - כל אחד לקח רסיס. האמת היא שזה לא משנה מה לקחתי משם, משום שאחרי שהלוחות נשברו - הם כבר לא הלוחות, הם רק שברי אבן. הלוחות היו קודש קודשים רק כשהם הכילו את כל הדברים ביחד. אחרי ששברתי אותם, אמנם שומרים אותם למזכרת, אך למרות שהם כתובים באצבע א־לוהים, בידי הקב״ה בעצמו - הם לוחות שבורים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר