המאמר מתחקה אחר השלבים השונים בדרגתו של האדם על פי המאכלים העולים על שולחנו. על פי ההבחנה הזו, ניתן גם להסביר את חטאו של קין, חטא האדם הראשון ועוד.
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותִקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". (בראשית ג', ו)
מדוע מאריכה התורה בתיאור הרגשתה של האישה? ודאי שהעץ הוא טוב למאכל, שהרי אילו פירות עץ הדעת היו מרים כלענה - לא היה צורך לאסור על אכילתם! יתר על כן: בפרק ב' ציווה הקב"ה על האדם שלא לאכול מפרי עץ הדעת, ואיים עליו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', יז). והנה, למרות שהאדם חטא ואכל מעץ הדעת - לא הרג אותו הקב"ה, והסתפק בגירושו מגן העדן.
כדי לענות על הקושיות הללו, יש להבחין בהבדל דק הקיים בין ציווי הקב"ה, דברי הנחש לאישה ותשובתה של האישה:
"ויצו ה' א-להים על האדם לאמֹר - מכל עץ הגן אכֹל תֹאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אֲכָלְךָ ממנו מות תמות". (בראשית ב', טז-יז)
"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' א-להים, ויאמר אל האשה - אף כי אמר א-להים לא תאכלו מכל עץ הגן: ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמֻתוּן". (בראשית ג', א-ג)
הקב"ה התיר לאדם לאכול "מכל עץ הגן", ואסר עליו לאכול רק מ"עץ הדעת". בפשטות, ניתן להבין את האיסור בשני אופנים: ייתכן שהאיסור מתייחס לכל העץ, כולל הגזע, הפירות והעלים, אך ייתכן גם שהאיסור מתייחס לעץ עצמו בלבד.
כאשר הנחש מפתה את האישה, הוא משתמש היטב בדו- המשמעות שהבחנו בה: לטענתו, הקב"ה אסר רק לאכול מעץ הגן, אך התיר לאכול מפירותיו. בתחילת הוויכוח האישה אינה משתכנעת, ומשיבה שהקב"ה אסר גם את האכילה "מפרי העץ אשר בתוך הגן", ברם הנחש מוצא בחוסר הבהירות מקום להתגדר בו: אם אי אפשר לאכול מהעץ עצמו - ברור שהאיסור חל על הפירות; אך אם גם העץ עצמו הוא טוב למאכל - ייתכן שהקב"ה אסר רק לאכול מהעץ בלבד, וכלל לא אסר לאכול מפירותיו. כאשר שומעת האישה את הסבריו של הנחש, היא משתכנעת:
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים... ותקח מפריו ותאכל". (בראשית ג', ו)
האישה מורה לעצמה היתר, ומניחה שכיוון שהעץ הוא טוב למאכל - כנראה חל האיסור על העץ בלבד, ומותר לה לאכול מפירותיו.
לקריאת המאמר המלא, באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון