לאורך כל פרשת התוכחה האיום הוא השעבוד לעם 'אשר לא ידעת'. הלא-מוכר הוא המפחיד ביותר. אולם האיום הקשה מכולם, המופיע בסוף, הוא החזרה למקום מוכר מאוד - למצרים. זהו האיום הקשה ביותר משום שהיציאה ממצרים היא התשתית לכל הקשר בין עם ישראל וה'.
לאורך פרשת התוכחה חוזר משה מספר פעמים על תיאור האויבים, ובאופן כמעט קבוע משתמע שמדובר באויב לא מוכר. תחילה מציין משה – "פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ" (לג), ואחר כך מודגש שוב – "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ" (לו). בהמשך מתואר עם נוסף, חריג עוד יותר, שיעלה על עם ישראל – "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ" (מט). לקראת סיום שוב מתוארת הגלות בכל העמים הרחוקים – "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן" (סד).
והנה, לאחר האיזכורים החוזרים ונשנים על הגויים הלא מוכרים שיעלו על ישראל, מסתיימת התוכחה בפסוק, המשנה לחלוטין את הכיוון: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (סח). מצרים, כמובן, אינם גוי רחוק שעם ישראל אינו מכיר. מה טיבה של תפנית זו, דווקא בפסוק האחרון של התוכחה?
נראה, שלאורך התוכחה הדגש המרכזי הוא על הקושי שבשעבוד ובצרות העלולות לבוא. מבחינה זו, ככל שהגוי זר יותר, כך הקושי שבשעבוד לגוי זה גדול יותר. אולם, דווקא הצרה הגדולה מכולן היא זו שנזכרת בפסוק האחרון. מבחינה רוחנית החזרה למצרים מסמלת את הגרוע מכול: חזרה למצב שבו עם ישראל היה לפני קבלת התורה, שהמחייב הבסיסי בקבלתה היה חיוב לשמוע בקול ה' אשר הוציא את בני ישראל מארץ מצרים.
עוד על נושא השיבה למצרים ראו בפוסט מאת ד"ר מרדכי סבתו
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת