משה רבנו תופס את התנהגותם של בני גד ובני ראובן ככשל חברתי ותוהה מה יגידו עליה שאר השבטים. מסתבר כי ניקיון הכפיים כלפי האנשים הסובבים אותנו גם זה חלק מהדין וחשבון שאדם צריך לתת לעצמו בטרם יחליט החלטה כלשהי.
קריאה מדוקדקת של דבריו של משה תגלה שמשה יוצר זיקה בין שני מרכיבים בקיומו של העם היהודי. לאחר שהוא מסיים את נאומו בפני השבטים הסוררים הוא משתמש בביטוי מיוחד: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (כב). משה מבין שבעיית ההתנהגות של השבטים חורגת מהשאלה הדתית אם מותר להם להישאר בארץ המקנה מעבר לירדן. הוא תופס את התנהגותם ככשל חברתי, ותוהה מה יגידו עליה שאר השבטים. גם זה חלק מהדין וחשבון שאדם צריך לתת לעצמו בטרם יחליט החלטה כלשהי. חובת האדם או המנהיג הישראלי היא כפולה. הוא חייב להיות ישר עם עצמו ועם מצפונו, שלם עם אלוקיו. אולם בכך אין די: יש גם אמת נתפסת, אמת ציבורית.
החובה להיות נקי כפיים כלפי האנשים הסובבים אותנו גם היא חלק מתורת חיינו. חכמינו מספרים בתלמוד על תקנות שונות שהוחלו על פרנסי הציבור על מנת למנוע לזות שפתיים עליהם, תקנות שתוקנו מכוח הפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (כב) המופיע בפרקנו. בברכת המזון אנו רגילים לומר "ונמצא חן ושכל טוב בעיני א־להים ואדם"; השאיפה הרוחנית שלנו היא שהמחויבות לעקרונות אלו תנחה תמיד את פעילותנו. ראוי לשים לב לסדר הדברים: "א־לוהים" לפני "אדם". מחויבות האדם לערכים המוחלטים שהוא דוגל בהם קודמת לנשיאת החן בעיני החברה; אבל גם לה יש מקום חשוב במערכת השיקולים שלנו ואנו איננו פטורים מהתייחסות אליה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר