כנגד האידאולוגיה אותה יצרו יושבי ירושלים בנוגע לאחיהם הגולים: "רחקו מעל ה'" (טו), עומד הנביא ומכריז: "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (טז) - גם בגלות תוסיף להיות לגולים זיקה אל אלוקי ישראל, אך יחד עם זאת אל להם להפוך מציאות זו לנורמליזציה. בגלות המקדש הוא "מעט". השלמוּת תהיה רק על אדמת ארץ ישראל.
לא נוח להם ליושבי ירושלים שישובו הגולים, דבקים הם בעמדות וביתרונות שזכו בהם עקב גלות יהויכין. לכן הם יוצרים אידיאולוגיה נוחה לתכליתם: "רחקו מעל ה'" (טו). ובתקופה ההיא הייתה זו לכאורה מחשבה סבירה שהרי משכן כבודו של אלוקי ישראל הוא בירושלים, כך הורו גם הנביאים. אלא שיושבי ירושלים הוסיפו כאן "מסקנה הגיונית ומועילה" - מי שיצא מארץ ישראל, יצא ממילא מתחום שלטונו של ה׳ וגלה מבית השפעתו ועבודתו של אלוקי ישראל, עליו אפוא להתבולל ולהתמזג במקום שהוא נמצא שם, ואילו ארץ ישראל נשארה למורשה לאנשים היושבים בה, הם בעלי הארץ הזאת, הם-הם העם היהודי, ואילו האחרים "רחקו מעל ה'".
אך הנביא מכריז: "כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (טז). פה כל מילה חשובה. לפי עניות דעתי, יש לפרש מקרא זה בעקבות במדבר י"ח, כ. שם אנו מוצאים בפרשת מתנות כהונה:
"ויאמר ה׳ אל אהרן: בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל".
ה׳ הוא חלקם ונחלתם של הכהנים, כביכול מעין תחליף לנחלה; הווה אומר, יש כאן דבר שלא ניתן לכהנים, תמורתה ותחליפה של השלילה הזאת היא הזיקה המיוחדת שלהם לה׳: חלק ונחלה בארץ לא יהיה להם, והתמורה - "אני חלקך ונחלתך". הוא הדין פה בדברי יחזקאל. הנביא אומר: "ואהי להם למקדש מעט" (טז), גם פה יש שלילה ותמורה. השלילה היא: אין אפשרות לחיות כאן חיים לאומיים ודתיים כרגיל, אבל במקום המקדש שאי אפשר שייבנה כאן, "ואהי להם למקדש מעט". וזו התמורה. ה׳ באמת איננו נחלה במובן הרגיל. לכהנים אין חלק ונחלה אבל "אני חלקך ונחלתך". במקום חלק ונחלה של ממש, ארציים, יש זיקה מיוחדת לה'. הוא הדין פה: הנביא אומר כי מקדש של ממש אין להקים בבבל, אבל התמורה ישנה - "ואהי להם למקדש מעט", וזה חידוש גדול בימים ההם, שגם בבבל תוסיף להיות להם זיקה אל אלוקי ישראל. תחליף מפתיע למקדש החסר.
ברם, הנביא מוסיף פה מילה, וגם למילה הזאת ישנה חשיבות גדולה - "למקדש מעט", כלומר לא יעלה על דעתכם שזוהי נורמליזציה, שבמקום המקדש תהיה מעתה זיקה לאלוקי ישראל בגולה (כפי שדימו זקני ישראל, ולא רק בימי יחזקאל), לפיכך מצמיד הנביא למילה "למקדש" את המלה "מעט". זה לא יהיה מצב נורמלי אלא "מעט".
השלמות תהיה על אדמת ישראל, כאן - מקדש מעט. ושם - "והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים" (כ).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת