ה' יודע הכל

פרק י' הוא חלקה השני של תשובת איוב לבלדד. בחלק זה הוא אינו פונה לרעים אלא לקב"ה, ומדבר עימו. כמוהו כפרק ז', שהיה חלקה השני של תשובת איוב לאליפז, ואף בו פניית איוב אינה לרעיו, אלא לקב"ה עצמו.

איוב אומר, שהואיל והקב"ה יצר את האדם הוא מכיר לפרטיו כל חלק באדם, כל מעשה, כל יצר, כל מחשבה.

"זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי: הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי" (ט-יב)

אם רק יחפוץ, יכול הקב"ה לתפוס כל עוולה קטנה במחשבותיו של האדם, ולשופטו עליה במלוא חומרת הדין. נתאר לעצמנו נהג הנוהג שעות ברכבו, וכל תנועה שלו מצולמת ל'קופסה שחורה'. אם נרצה למצות עמו את הדין, על כמה עבירות תנועה נוכל לתופסו בסופו של יום? והרי אין העולם יכול להתקיים במידת דין כזאת!

כיוצא בו אם ישפוט הקב"ה את האדם על כל אחת מתנועותיו וממחשבותיו.

"וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ יָדַעְתִּי כִּי זֹאת עִמָּךְ: אִם חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי וּמֵעֲוֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי... וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא בִי: תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי" (יג-יז)

כאן מוכן איוב לקבל את 'צדקת' משפטו של הקב"ה וכדברי בלדד. איוב אכן נידון על מעשיו ומחשבותיו. אך הוא טוען כלפי הקב"ה, שזו מידת דין שאין העולם יכול לעמוד בה!

גם דויד מלכנו ידע, שהקב"ה, יוצר האדם, מכיר בו כל פינה:

"גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה: כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי:... לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ" (תהילים קל"ט, יב-טו)

אך הוא נוטל ידיעה זו למקום אחר:

"חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי: וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם" (שם, כג-כד)

ידיעת הא-ל את מסתרי לבבו של האדם אינה סיבה לחשוד בקב"ה שהוא 'מחפש' אותו במידת הדין כדי להענישו על כל פרט, אלא סיבה לבקש מן הקב"ה המכיר בו כל קפל וכל פינה –  להורותו דרך תשובה.