התורה מתייחסת לעבודת הקרבנות כשיא עבודתו הרוחנית של האדם, ולמרות זאת אנו מוצאים בדברי הנביאים ביקורת נוקבת על עבודת הקרבנות כפי שנעשתה על ידי ישראל, בה לא היה תיאום בין המעשים לבין כוונת הלב. עבודת הקרבנות המיוחלת, אמורה לכלול את כל מרכיבי האישיות של האדם, מעומק רצונו ועד מעשיו בפועל.
בעבודת הקרבנות קיימות שתי סכנות הפוכות:
האחת היא שהקרבנות הם סוג של עבודת ה' הנובעת מליבו של אדם, אך פעמים שאין לה דבר עם מעשיו, אין היא קשורה בהכרח לאופן התנהלותו במציאות בפועל. אדם בא להקריב את בהמתו, ובאמת רואה בכך ביטוי להתקרבותו לקב"ה, מרגיש רצון כן לתת משלו לקב"ה. אך הרצון שהוא מבטא בהבאת הקרבן, מהווה אצלו תחליף לעבודה המעשית: בעודו מעלה עולותיו לפני ה', הוא מתנהג בשחיתות, לא עושה משפט וצדקה ולא חומל על הדל והאביון, היתום והאלמנה. מול תופעה זו יוצאים הנביאים בשצף, ומלמדים כי מטרתו של הקישור לקב"ה, המתבטא בקרבנות, הוא לבוא לידי ביטוי מעשי בהליכה בדרך ה' - דרך הצדקה והמשפט.
מול סכנה זו, רובצת לפתחה של עבודת הקרבנות סכנה הפוכה. עבודת ה' של האדם עלולה להתמצות בשחיטת בהמותיו על המזבח שבמקדש; באפיק המעשי והחיצוני. המעשיות בעבודת הקרבנות עלולה לתפוס את המרכז ולדחוק הצידה את העיקר: את רצונו הפנימי של האדם. במקום לשמש ביטוי להשראת השכינה בעם ישראל, לא תהיה זו אלא עבודה מעשית ריקה מתוכן המכסה על רצון מנוכר ומרוחק, חסר רגש והתלהבות פנימית.
עבודת הקרבנות המיוחלת, אמורה לכלול את כל מרכיבי האישיות של האדם, מעומק רצונו ועד מעשיו בפועל. עבודה זו היא העבודה הכללית ביותר - אין תחום הנשאר מבחוץ, אין חלק באדם שלא מתקרב לקב"ה עם הקרבן המועלה. הקרבן בא מתוך רצונו הפנימי של האדם, מתוך תחושת הקישור העמוקה שלו לקונו, והוא מקרב עימו את התחושות, ההרגשות והמחשבות. מאידך, אין הקרבן מתקבל לרצון אם אינו מלווה בתרגום מעשי של הקשר שבין האדם לקב"ה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת ההסדר ירוחם