מצוות התפילין מופיעה בפרקנו פעמיים. אולם דווקא בפרשיית הביאה לארץ מופיע שינוי משמעותי כאשר כתוב "לאות על ידכה" (טז). מה פשר השינוי הזה ומדוע הוא מובא דווקא בפרשייה זו?
שתי הפרשיות המופיעות בפרקנו - 'קדש', 'והיה כי יביאך' - עוסקות בין היתר במצוות התפילין ועל כן הן צורפו ל'שמע' ול-'והיה אם שמוע' במניין ארבע הפרשיות הנכתבות בתפילין.
בפרשיית 'והיה כי יביאך' יש שינוי מעניין באיות המילה "ידך".
בעוד שב'שמע' נאמר "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו', ח) ובפרשת 'קדש' "והיה לך לאות על ידך" (ט) בפרשתנו נאמר "ידכה" (טז).
רש"י בפרשת 'קדש' מביא כדבר פשוט: "על ידך - יד שמאל לפיכך ידך מלא בפרשיה שניה לדרוש בה יד שהיא כהה". ואכן דבר זה נתקבל: "ואטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו" (מנחות לז, ע"א).
לנו נותר לברר מדוע לימוד זה מופיע דוקא בפרשת 'והיה כי יביאך'.
בפרשת עקב מוכיח ומזהיר משה את העם: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצותיו… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה'… ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה…" (דברים ח', יא-יז).
על סף הכניסה לארץ נדרש משה להזהיר את העם פן יאמר "כחי ועוצם ידי". בחיי המדבר אין חשש ממצב זה שכן כל מסע 40 השנים מלווה בתלות מוחלטת בקב"ה "המוציא לך מים מצור החלמיש… המאכילך מן במדבר" (שם, טו-טז), אך בכניסה לארץ, לאחר כינון מערכות החיים, החברה, הכלכלה והבטחון, לאחר ביסוסם וטיפוח עוצמתם - מתעוררת הסכנה של "כחי ועוצם ידי".
דוקא בפרשת הביאה לארץ עלינו ללמוד את השימוש בכח. עם גלותי זה, עם העבדים עומד להכנס לארצו. לא רק חרב לא היתה לעם זה בגלות אף אוכל לא היה להם. וממחנות העבודה והשעבוד המצריים יוצא עם ישראל לחרות. מתוך התופת הנוראה יוצא היהודי לארצו ומקבל רובה בידיו. פתאום מקים היהודי מערכת כלכלית, מתקן מוסדות ציבוריים, מפתח סדרי חוק ומשפט ומעל לכל שומר על עצמו בעצמו מתוך מערכת צבאית בטחונית ענפה.
דוקא אז מופיע השינוי ו"ידך" הופך ל"ידכה", יד כהה, המביעה חולשה. שכן דוקא מתוך שכרון הכח ובלבול החושים דוקא מתוך תחושת העוצמה עלול להטשטש הגבול הדק וסכר ההגיון עלול להפרץ, וצריך להזכיר מיהו הנותן לנו כח.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון