התסבוכת הגדולה

חז"ל (בבמדבר רבה כ"א, ה) האשימו את דוד עצמו בתסבוכת שפקדה אותו:
"את מוצא, במי שבא עמהם במידת הרחמים, לסוף בא לידי בזיון, מלחמות וצרות. ואיזה? זה דוד. "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש" (שמואל ב י', ב). אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כ"ג, ז) ואתה עושה עמם גמילות חסד? "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז', טז), שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד, סוף בא לידי בזיון: "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדוויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם" (שמואל ב י', ד), ובא לידי מלחמה עם ארם נהריים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון - ד' אומות. וכתיב: "וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה [מפנים ומאחור]" (שם, ט). מי גרם לדוד כך? שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כ"ג, ז)"
מסתבר מתגובתו של חנון, שלא פונק עד עתה על ידי דוד במחוות מסוג זה. חשדם האבסורדי של יועציו, המייחסים למשלחת דוד כוונות ריגול, שאותן מממשים בדרך כלל בדרכים חשאיות, אינו נעדר על כן לגמרי כל יסוד וסיבה.
"אמרו להם שרי בני עמון... אל תאמן בדוד, למה? שהקב"ה כתב בתורתו "לא יבוא עמוני ומואבי וגו'" (דברים כ"ג, ד) , וכתיב "לא תדרוש שלומם" (שם ,ז). הקב"ה מזהירו בשבילנו, והוא מבטל דברי אלוקיו?" (ילקוט שמעוני ב קמ"ז)
מאלף הדבר שחז"ל מאשימים את דוד באותו חטא עצמו שתלו בשאול. שניהם נכשלים ב"אל תהי צדיק הרבה", שניהם מואשמים בעודף רחמים וחסד, ללא הכוונה והדרכה של תורה. אלא שבולט בהשוואה זו חוסר האיזון בין שאול לדוד. אצל דוד אין מסיימים, בצד השני של המשוואה, "אל תרשע הרבה", ועל אף הקשיים הראשוניים של יואב, סופה של המלחמה הוא נצחון גדול.
יואב אמר לחייליו "וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י', יב), ורמז בכך גם להיגררותו של דוד לרחמנות בלתי מבוקרת, וכִּוֵּן לומר שיש לעשות את הטוב בעיני ה', ולא את הטוב והישר בעינינו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן