התכשיטים של בנות ציון

תכשיטים הם לא רק קישוט, מפני שהם ממלאים מגוון של תפקידים חברתיים ודתיים, אמונות ומנהגים תרבותיים, ואופן השימוש בהם ביהודה לא היה שונה בהרבה מהתרבויות השכנות. כך שדברי התוכחה של ישעיהו מתייחסים לאותם תכשיטים גם בהקשר של חיקוי תרבות זרה ומנהגיה.

"וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (טז) - מנהג נפוץ שבו ענדו נשים מספר טבעות מתכת על כל קרסול, כך שהליכתן הייתה מתלווה בצלצולים המושכים תשומת לב. הדבר נכון גם לצמידים אשר נענדו על הזרועה התחתונה.

"תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים" (יח) - תפארת, כי כל אותם דברים נועדו לפאר. שביס, כמעין פאה או כיסוי ראש. השהרונים הם כנראה תליון המדמה את צורת סהר הירח, אשר אומץ על ידי תרבויות רבות כסמל דתי מגונן אשר קשור לפולחן הפוריות.

"הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת" (יט) – נטיפות, סוג של תליון, אולי בצורת טיפה. הנטיפות נענדו גם למטרות דתיות מאחר ויוחסו להם סגולות מגוננות כקמעות. שירות והרעלות - האחרון נתפס כסוג של בד מיוחד אשר מכסה את הראש ואולי גם חלק מהפנים.

"הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים" (כ) – לא לגמרי ברור מה זה "הפארים", אך כן ברור שתפקידם היה לפאר. הצעדות הכוונה ל"אצעדות" שהיו מעין רצועות או טבעות גדולות שנענדו על הזרוע העליונה. כאשר שאול נפל על חרבו בהר הגלבוע, מביאים לדוד את הכתר והאצעדה כהוכחה למותו (שמואל ב א', י). מכאן שהאצעדה היא סמל לדרגה וכוח. בתי נפש ולחשים, הם כנראה סוג של קמע מגונן. יתכן שמדובר בצלמיות קטנות המתארות אלים מצרים ומכאן ששימושם הוא דתי/פולחני.

"הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף" (כא) – טבעות יכולות להיות עם חותם שהוא סימן לסמכות וכוח. נזמי האף הם טבעות קטנות, שנענדו על האף. בכך הם אחד התכשיטים הבולטים המוצגים במרכז הפנים.

"הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" (כב-כג) – אלה כנראה פרטי לבוש ססגוניים, אולי אריגים מיוחדים וצבעוניים אשר מושכים את העין ומעידים על עושר.

כתב: ד"ר אמיר גולני, חופר חוקר ברשות העתיקות

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929