מה משמעותו של המדרש המתאר את הדממה ששרתה בעולם בזמן נתינת התורה?

 

המדרש בפרשת יתרו (שמות רבא כ"ט, ט) אומר: "כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צווחה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנוכי ה' אלוקיך". ההסבר המקובל של המדרש הוא שבשעת מתן תורה הפסיקו כל היצורים לעשות רעש והקשיבו בדומיה לדברים היוצאים מפי ה'.

הסבר זה קצת קשה - וכי התשבחות של המלאכים מפריעות לשמוע את הדברות? כמו כן - מדוע השקט היה עד שיצא הקול "אנוכי ה' אלוקיך" (כ', ב), הרי אז השקט היה אמור להתחיל והוא היה אמור להימשך עד תום המעמד!

אפשר להסביר את המדרש אחרת לגמרי. התורה היא סם החיים של העולם, היא מעניקה לו משמעות, הקב"ה לא בורא דברים סתם, הוא ברא את העולם כדי לצקת בו משמעות ומשמעות זו היא התורה. אין לעולם זכות קיום בלעדי התורה. כל עוד עמ"י לא היה ראוי לקבל תורה התקיים העולם באופן זמני וחיכה לרגע שעמ"י יהיה מוכן. בשעה שעמ"י הגיע לרגע המתאים, הוא היה חייב לקבל את התורה, אחרת העולם אינו רשאי להתקיים. ואכן, התורה ניתנה בדקה ה- 90. העולם כבר התחיל לעמוד מלכת, החיות הפסיקו לנוע, הבריות הפסיקו לדבר, אפילו המלאכים הפסיקו לומר תשבחות. ברגע שאמר הקב"ה "אנוכי ה' אלוקיך" (כ', ב) קיבל העולם משמעות וזכות קיום ולכן המשיך לפעול - התורה העניקה תוכן לעולם ואיפשרה לו להמשיך להתקיים כרגיל.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון