למה התכוונה התורה בהזכירה את "הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (יב)? האם התורה רומזת כאן למשטר של פחד חלילה, או לאיזה אירוע מסוים? ואם כן, מהו? חז"ל בארו כי מדובר בשבירת הלוחות - וכי זה האירוע המכונן שראוי לזכור?
דומה כי חכמינו ביקשו לבטא בפירושם רעיון עקרוני בהבנת מהות התורה וההבדל בין לימודה ללימודים אחרים. כשאנו מסיימים לקרוא את התורה עלינו לשאול את עצמנו, מה נותר בידינו מן הקריאה הזאת? האם היה זה עוד ספר נחמד שעורר אותנו להתבוננות והפעים אותנו לרגע, אבל מיד אחר כך פנינו איש־איש לדרכו ולעיסוקיו, והספר לא הטביע בנו חותם עמוק ולא שינה את פנימיותנו ואת מעשינו שינוי של ממש?
באה התורה ומזכירה לנו כי בתחילת הדרך, תחילת דרכם המשותפת של עם ישראל ותורתו, התחולל אירוע מכונן שבא להתוות דרך בקשר בינינו ובין התורה. רק ארבעים יום לאחר מתן תורה, שלפניו הכריז כל העם "נעשה ונשמע", ובכך קיבל עליו בין היתר את האיסור על עבודה זרה ועל השתחוויה לפסל, באו בני העם הזה והשתחוו לעגל הזהב. תגובתו המיידית והחריפה של משה הייתה: אם כך, אין תורה. אי־אפשר שהתורה תהא מונחת בארון הספרים ולא תחולל בנו שינוי משמעותי. אם היא מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל.
עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר