בלעם מעיד על ישראל שהם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (ט), אולם מאידך מלומדים אנו כי ייעודו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים כולם. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין שני הקצוות?
התורה אינה פותחת בהתהוות עם ישראל אלא בבריאת העולם ובראשיתה של האנושות. לאחר פרשת המבול מספרת התורה על הברית שנכרתה בין אלוקים לכלל האנושות (בראשית ט', ח–יז), וסיפור מגדל בבל מלמד שאלוקים רוצה בריבוי אומות בעולם. התנ״ך מציין שאלוקים אינו רק אלוקי ישראל אלא אלוקי העולם כולו: ״כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם״ (מלאכי א', יא).
הבחירה בעם מסוים אין פירושה הזנחה של האנושות. הבחירה בעם מעניקה ייעוד לאותו עם, ייעוד הנוגע לכלל האנושות, כפי שניתן לראות בנימוקים שניתנו לבחירה בנבואות אחרית הימים של ישעיהו.
אולם באופן פרדוקסלי, החיבור לכלל האנושות כרוך בממד כלשהו של היבדלות ממנה. מעמדו הייחודי של עם ישראל נובע מן הייעוד והשליחות שלו עבור כלל האנושות. משל למה הדבר דומה? לכהנים שתפקידם לברך את ישראל ולהיות שלוחיו לפני האלוקים בפולחן המקדש, ומשום כך הם נבדלים משאר הציבור. זהו תפקידו של עם ישראל בעולם: ״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״ (שמות י"ט, ה–ו). בפסוקים מפורש שסגולת ישראל אינה עניין של גזע מיוחד, אלא תלויה בעשייה של ישראל במסגרת בריתו עם אלוקיו.
אשר לדברי בלעם ״הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״ (ט), נראה שיש להבין את דבריו כמעודדים בידול הנובע מן הייעוד. שכן אם הדברים נאמרו מפיו של אדם הבא מן החוץ דווקא, שהפליג בשבח יכולת הבידול של ישראל, הרי שבוודאי לא הפליג בשבח הניכור אלא בשבח המסירות של היבדלות מתוקף התפקיד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר