הדיבור נועד לתקשורת בין בני האדם, אך כשמשתמשים בו בצורה לא נכונה, ומדברים דברי שקר, הוא יוצר חוסר אמון ופירוד.

 

שיא הירידה החברתית הוא אובדן האהבה שבין הבריות, חוסר האמון והאמת ביחסים בין אדם לחברו. הביטוי החמור ביותר של ההשחתה הרוחנית, הוא הפגיעה בדבר המייחד את האדם מכל יתר הבריות: הדיבור. תפקיד הדיבור לאפשר תקשורת בין בני אדם, לקשור אותם זה לזה וליצור יכולת של העברת רעיונות מאיש לרעהו. הדיבור צריך לגרום אושר ולהגביר קדושה. תחת זאת הפך הדיבור לכלי ביד אנשי חמס. שפת חלקות שולטת בחברה עד שפסו אמונים מבני אדם. הכל אומרים דברי שקר וחנופה, ומדברים אחד בפה ואחד בלב. "בלב ולב ידברו" (ג). במקרא מתארים את המחשבה כנמצאת בלבו של האדם. גם הדיבור בא מלב האדם. לכן המדבר אחרת ממה שהוא חושב נחשב כבעל שני לבבות. מלב אחד יוצא דיבורו, ובלב השני צפונה מחשבת הזדון שלו.

בהרצאתו לזכר יהודה ליב מאגנס אמר מרטין בובר על פרקנו:

"השקר הוא הרע המיוחד שהכניס האדם בטבע. תדע שכל מעשי חמס ואלימות שאנו עושים, גם שאר יצורים יודעים לעשותם ועושים כן, אלא שהאדם כאילו פיתחם ושכללם. לא כן השקר שכולו המצאתו של האדם... השקר הריהו בגידה שהרוח בוגדת בעצמה..."

המשורר בפרקנו אינו מתלונן על יחידים הרודפים אותו, על שונאים הגורמים לו צער. אינו מבקש שה' יציל אותו מן האויבים המבקשים את נפשו. הוא מדבר על חברה שכולה מושתתת על שקר:

"שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו" (ג).

את המצב הזה אין בני האדם יכולים לשנות בכוחות עצמם. המשורר פונה אל הא-לוהים בקריאה להושיע:

"הושיעה ה' כי גמר חסיד" (ב)

אין עוד חסידים בדור הזה ואין מי שיעשה לתיקון המצב. לכן פונים אל ה' לישועה.

(להעמקה נוספת בעניין זה ניתן לשמוע את שיעורו של הרב יהושע ויצמן)

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת