השפעת השכל על הנפש

הרבי מקוצק הסביר, שאמנם בישראל לא יכול להיות דבר כזה, אבל באומות העולם אין זה מעכב. באומות העולם, אדם יכול להיות גם נביא וגם ברייה מלוכלכת, ושני אלה אינם שייכים אחד לשני. מדוע? משום שכאשר התפיסה וההשגה הן רק בתחום החשיבה וההפשטה, ממילא אין להן השפעה מתמדת על האדם. האדם שולח את המוח שלו למערכה, והמוח עושה עבודה בסדר גמור.
ישראל, מעצם מהותם, עומדים על הניסיון לצרף יחד את המהויות של המופשט עם הקונקרטי — שכן לא די לנו ברוחני ובנפשי. אנחנו משתמשים בביטויים כמו ״הלומד תורה ואינו משמר אותה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו״ (תנחומא עקב ו). משמעות העניין היא, שעדיף שלא תיולד בכלל ברייה כזו, שבשבילה יש רק חשיבה מופשטת, אנחנו לא מסכימים להוויה כזו מעיקרא. אם אדם עושה דבר, זה צריך להיות ב״כל עצמותי תאמרנה״ (תהילים ל"ה, י), זה צריך לכלול את כל ההוויה האנושית.
אצל הגוי יכול התחום האינטלקטואלי להיות מפותח לגמרי. אני לא שולל מאף גוי את יכולתו להיות גאון מתמטיקאי, פיזיקאי או כימאי, אני לא אומר שגאוס לא יכול להיות גאוס, או שארכימדס לא יכול להיות ארכימדס — הוא יכול, ובוודאי שהוא לא צריך להיות מזרע ישראל בשביל זה. באותו אופן, הוא יכול להיות גם פילוסוף שעוסק בעניינים של תיאולוגיה, ולהפנות את כל הכשרונות והיכולות שלו לתוך עולם זה, ולהגיע להשגות גדולות. אך עולם ההשגה הוא בעצם עולם מנוכר, עולם בו נמצאות רק תפיסות, הבנות, השגות.
העניין של קדושת ישראל מתחיל בתערובת הזו של הרוחני והגשמי, שהיא חלק מכאבנו המתמיד, במובן של: ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״ (קהלת א', יח). ״דעת״ שאיננה אינטלקט, אלא החיבור והעירוב שחייב להיות בין העולמות, ומכאוב שהוא כאבו של אדם מישראל כאשר שהוא שואל את עצמו: ׳אחרי הודיע א־לוהים אותי את כל זאת — מה אני עושה עם זה?׳. זוהי למעשה תפיסה של החכמה כאחריות נוראה: כל דיבור ודיבור של תורה עושה רעש גדול, ומצעק ואומר לאדם שלמד אותו: ׳מה עשית איתי?׳

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר