פעמיים מצווה התורה על שמיטת קרקעות, פעם אחת בספר שמות ופעם שניה בספר ויקרא. מה בין שני הציווים?

 
ציווי על שמיטת קרקעות מופיע בשני מקומות בתורה, שמות כ"ג (י-יא) וויקרא כ"ה (ג-ז). הציווי בדברים ט"ו עוסק, על פי הפשט, רק בשמיטת כספים. משתי הפרשיות ניכר שמטרת השמיטה היא לחדד את התודעה שהארץ שייכת לה'. כך מפורש מספר פעמים בפרשה השנייה המדגישה שוב ושוב את מימד השביתה אך זהו הרושם העולה גם מהפרשה הראשונה המצווה לא רק להפקיר את השדה לעניים אלא גם לא לעבוד בשדה. לא רק לנטוש (=להפקיר) אלא גם לשמוט (=לעזוב, לא לעבוד).

ישנו דמיון רב בין שתי הפרשיות ועושה רושם שהפרשה השנייה היא הרחבה של הנאמר בקצרה בפרשה הראשונה, וכפי שניתן לראות בטבלה המופיעה לעיל. 

אף על פי כן ניתן להבחין במספר הבדלים ונציין שניים: ראשית, השורש שב"ת מופיע בפרשה השנייה שוב ושוב אך הוא נעדר מהפרשה הראשונה, שם מופיע השורש 'שמ"ט'. בנוסף, בעוד שבפרשה הראשונה מטרת הפקרת השדות היא "ואכלו אביוני עמך" (שמות כ"ג, יא), בפרשה השנייה השדות מיועדים לכולם, עשירים כעניים. נראה שבכך מלמדת אותנו הפרשה בשמות שלשמיטה יש גם טעם סוציאלי-חברתי, מעבר לטעם העיקרי המתמקד, כאמור, בהכרה שהארץ שייכת לה'.