היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה היא היכולת לחוות את החיים עצמם וזהו הבסיס לשמחה. הבאת הביכורים מלמדת אותנו לשמוח על המציאות שאנו חיים בה כאן ועכשיו.
האמירה 'יהיה טוב' איננה ברכה, לא רק משום שהיא מכחישה את הטוב שכבר קיים בהווה, אלא משום שהיא שוללת גם את הטוב שיהיה בעתיד. מי שמתעלם מן ההווה ומתמקד בתקוות לעתיד עלול שלא להבחין בכל הטוב שהוא ייחל לו, גם כאשר הטוב הזה ירבוץ לפתחו.
אולם הקשר בין ההווה לבין השמחה עמוק יותר. היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה, להיות מודע לרגע עצמו ולעסוק בו, היא היכולת לחוות את החיים עצמם, שכן ההווה הוא המרחב היחיד שבו החיים מתקיימים. המגע הישיר עם החיים הוא הבסיס לשמחה. ניכר שכשאדם שמח הוא מרגיש מלא חיים, וכאשר הוא עצוב הוא נעדר חיים. השמחה על המציאות שאנחנו חיים בה כאן ועכשיו היא היסוד שאנו לומדים מהבאת הביכורים: ״וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ" (ט-יא)
במהלך תפילת ראש חודש מצאתי עצמי אומר את הפסוק ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ״ (תהלים קי"ח, כד). תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר? כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש״זֶה הַיּוֹם״ יכול להיות מוסב על כל יום. פרשנות זו לפסוק משקפת את התפיסה שעצם החיים – ולא מה שמתרחש בהם בהכרח – הם המקור לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחר ׳סיבות׳ לשמוח משכיחה מהאדם את היכולת לשמוח בחיים וליהנות ממה שמצוי תחת ידיו. כשם שאהבת אמת היא ״אהבה שאיננה תלויה בדבר״ (אבות ה, טז), כך גם שמחת אמת אינה תלויה בדבר. הקשר בין השמחה לחיים הוא דו כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והרגעים שהאדם מרגיש בהם הכי ׳חי׳ הם רגעי השמחה.
כשאדם מתוסכל, הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מכוונים לתת מענה לתסכוליו ולצרכיו. לעומת זאת, כשהוא מוצא את האושר שלו בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מאחר שאין הוא רואה בדברים הללו כלי למציאת האושר האישי שלו, העשייה באה ממקום אמיתי מאוד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר