השירה המקראית

שירתנו הלירית הקדומה אין עיקר כוונתה להנות את הקורא הנאה אסתיטית. לא תגלה בה אותה מערכת סדורה של דמויות ורגשות, אותה בנייה יוצאת משיקולים אומנותיים, המוכרת לנו מספרויות אומות העולם. לפנינו יצירה אשר יותר משהיא חטיבה ספרותית - יחידה אנושית-חוויתית היא, הבעת-מישרין למתרחש בקרבו של אדם. יש בה בשירה זו משהו בלתי-אמצעי וכלל-אנושי הנוגע אל לבנו יותר מכל יצירה ספרותית אחרת, שבה אתה מוצא איזון והתאמה מכוונת בין חוויה וצורה בין השתפכות-נפש ומבנה ארכיטקטוני. והוא הבדל-יסוד בין שירת העמים לבין שירתנו, שם הכוונה לא פחות למבנה שלם ומושלם מאשר להבעה, כאן באה הבחינה האסתיטית בדיעבד - כאילו בהיסח דעתו של המשורר. הרי שירתנו מעיקרה שירה דתית הנה, החגה מסביב לציר האלהי, המוחלט, אשר אליו היא קרבה וממנו היא מתרחקת חליפות, ורבות בה התנודות והקפיצות. לעתים מרובה המכוסה מן הגלוי, ויקשה עליך לגלות את הקשר שבין הרגעים הבודדים רויי החוויה. עם זאת קיימת בה בשירה זו אחדות מופלאה, היא אחדות האדם המביע את עצמו, אשר אין ביכולתו לכלכל את האש הבוערת בלבו; אדם באשר הוא אדם, אדם הנברא בצלם, המאמין והכופר, הדבק בבוראו והמתכחש לו, הסובל והנהנה, המתייסר והמתברך חליפות. אחידה היא השירה, שהרי אחיד הוא האדם, המקיים את אחדותו חרף הסתירות שבהגיונות לבו ובהבעתן ואף מתוכן. על כן אין להתייחס אל שירה זו מבחינה אסתיטית גרידא, כי אם בראש וראשונה מבחינה אנושית-על-אנושית.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת