השהיית הדיבור האלוקי

"קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ" (כב) - לא כאן יחזקאל, לא עכשיו. צא אל הבקעה, ניפגש שם. מה יקרה שם? תמתין בסבלנות.

כשאברהם הצטווה לעקוד את בנו גם כן נאמר לו הציווי טיפין טיפין, מגלה טפח ומכסה טפחיים. המדרש מגלה כאן דפוס. המדרש (בראשית רבה פרשה לט) שואל מדוע בציווי על העקידה לא נאמר לאברהם ישר - 'קח את יצחק', אלא "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" (בראשית כ"ב, ב). ותשובתו - "כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור" לאמירה זו מצרף המדרש את הדברים הבאים:

"דאמר ר' הונא משום ר' אליעזר מי שהקב"ה מתהי ומתלה (=מלשון תהייה ותלייה - דברים תמוהים ומרוממים) בעיני הצדיקים ואחר כך מגלה להם טעמו שלדבר כך -

"אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א),

"על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כ"ב, ב),

"וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך" (יונה ג', ב),

"קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך" (יחזקאל ג', כב)"

אברהם, יונה, יחזקאל, כולם מצטרפים במדרש לחבורה אחת שהמשותף לה - א-לוהים השהה את הדיבור אליהם, הותיר אותם לזמן מה תלויים באוויר, חסרי ידיעה.

מדוע נוהג כך א-לוהים? ייתכן שהדרשן מסכים עם השורה הקודמת במדרש - השהיית הדיבור גורמת לחיבוב - כלומר הציפייה לשמוע, הסקרנות, הופכת את הדיבור ליקר יותר, בעל ערך גדול יותר.

אך ייתכן שהדרשן כאן מזהה את ההשהייה כמאפיין של הקשר עם הא-לוהי. העמידה במרחב של אי ידיעה, תחושת המסתורין, הפחד, ההתייצבות מול הלא הנודע, היא מקום שאדם חייב לעמוד בו בדרך אל המפגש עם הא-לוה. חוסר הידיעה שלפני המפגש, הוא ביטוי גם למפגש עצמו, למהותו של המפגש - מפגש עם המסתורין, עם הדבר שמעבר, עם האחר המוחלט.

צא אל הבקעה, שם אדבר אותך.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929