השבת כמעצבת זהות ישראלית

לקראת גילוי ישועתו של הקב"ה קורא הנביא לחזרה לאורח החיים של עובד ה'. מעניין לבחון מה בוחר הנביא להציג כמרכיבים משמעותיים בעבודת ה'. הוא כולל שלושה דברים וכולם בלשון שמירה: שמירת משפט, שמירת שבת ושמירת עצמו מעשות כל רע. ישנו כאן שילוב מאוד יפה של צדק חברתי מחד ומחויבות דתית כלפי בורא העולם מאידך.

בהמשך מתאר הנביא את טענת הסריסים והגרים על כך שאין להם אחיזה בקרקע, הסריסים כי אין להם זרע והגרים כי אין להם נחלה בארץ. הם חשים ניתוק כביכול מהאומה הישראלית ותוהים לעצמם כיצד יצטרפו אם כן לחיי הנצח של עם ישראל?

תשובת הנביא להם היא שה' הוא נחלתם בדומה לבני לוי שאין להם חלק ונחלה בארץ. אולם, מפליא לראות כי הנביא חוזר שלוש פעמים על התנאי לכך והוא שישמרו את השבתות – שבת הארץ ושבת הזמן (פס' ב, ד, ו). מה פשר ההדגשה הזאת ומה ניתן ללמוד ממנה על משמעותה של השבת בעיצוב זהותו של עם ישראל?

דומה כי הסיבה לכך היא עצם היות השבת סימן מבחין בין עם ישראל לגויים. השבת מייסדת את ההכרה האוניברסלית בקב"ה כבורא מעולם מחד, ומאידך הינה גם זכר ליציאת מצרים ומהווה ביטוי למנוחת העבד הישראלי. כך בשבת הזמן וכך גם בשבת הארץ. בדברי הנבואה שלפנינו מעמיד הקב"ה את יסוד זהותו של עם ישראל בשמירת השבת. רק גר המזדהה עם עיקרון זה מקומו יחד עם עם ישראל והקב"ה.