בשבועה הרביעית הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני המנסים להפר את אהבתם.
ושוב נפגשים הדוד והרעיה. אם בפגישה הראשונה היה הדוד היוזם; ובפגישה השניה הייתה הרעיה היוזמת; ובפעם השלישית לא נפגשו כלל, והרעיה הצהירה על נאמנותה אל מול רעותיה; עכשיו גם הדוד וגם הרעיה יוזמים את הקשר שביניהם. הפגישה הפעם היא כמו שילוב של הפגישה הראשונה והשנייה:
"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי.
אנהגך, אביאך אל בית אמי תלמדני...
שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני" (א-ג)
הביטוי "אביאך אל בית אמי תלמדני"; לקוח מן הפגישה השנייה, שם נאמר "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ג', ד). ומן הפגישה הראשונה מועתק התיאור בשלמותו: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב', ו). הרעיה היא שהביאה את הדוד אל בית אמה, והוא הוא המחבקה, שניהם יוזמים; והרעיה בטוחה באהבתה: בטוחה היא בעצמה, ובטוחה היא בדודה. והיא מכריזה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
מה תעירו ומה תעוררו את האהבה
עד שתחפץ" (ד)
גם השבועה כאן שונה משתי השבועות הראשונות. קודם הצהירה הרעיה: "אם תעירו" - וכוונתה הייתה: שלא תעירו. ועכשיו היא בטוחה בעצמה והיא מתריסה כלפי אויביה:
"מה תעירו ומה תעוררו" -
כי לא יועיל לכם! (רש"י).
בשבועה הרביעית הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני האויבים: מה תנסו להפר את אהבתנו, היא לא תועיל לכם!
לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, השבועה השניה והשבועה השלישית
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת