השְׁאוֹל של שָׁאוּל

כיצד קורה שאדם הופך את עורו? האם דברים שרואים משם לא רואים מכאן? כיצד קורה ששאול שבקושי הסכים למלוך, הופך להיות קנאי למעמדו, וכל מי שזוכה להערכה ציבורית גדולה משלו הופך להיות איום המחייבו מיתה?

עיון קצר בפסוקים מצביע על תופעה מדהימה. לא עבר זמן רב מאז ששמואל סיפר לשאול על העתיד הצפוי לו כמלך, "וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ" (ט', כ) ושאול הגיב במלים "וַיַּעַן שָׁאוּל ויֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, כא). שאול לא חלם להיות מלך, וסבר כי המלוכה לא מגיעה לו ולשבטו. האם הייתה זאת צניעות מעושה ומזוייפת? חלילה. מסתבר כי השינוי חל במקום בו מתרחשת הקנאה.

אחרי ניצחון דוד על גולית מספר המקרא, "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבתָיו" (י"ח, ז). הפסוק לא עושה הנחות "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה, וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שם, ח).

רבותינו טבעו את הביטוי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). לא מדובר, כפי שבטעות ניתן לחשוב, רק באדם הנמצא במעמד נמוך ומקנא במי שבדרגה גבוהה יותר בחכמה או בעושר. מסתבר שככל שהאדם מגיע גבוה יותר, אזי רמת הקנאה שלו צומחת בהתאם. מידת החשדנות עולה ופורחת, וכל אדם המגלה יוזמה ויצירתיות נתפס לפתע כאיום, כאילו חייב האדם להיות הטוב מכולם בכל תחום.

במגילת שיר השירים מופיע הביטוי "עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח', ו). האם זה רק מקרי שהמילה שְׁאוֹל, המציינת את הגיהנום שצפוי בעולם הבא, ושמו של המלך שאול חברו יחדיו כדי לומר שהאדם הרדוף קנאה חי בעולם הזה בעולם של שְׁאוֹל?

באדיבות אתר 929