התורה מזהירה אותנו שלא להאמין לנביא המסית לעבודה זרה אפילו אם עשה מופתים. הרמב"ם נותן לכך כמה טעמים וטוען בין השאר כי מופת יכול להיות גם אשליה וכי ההוכחה השכלית עדיפה על ההוכחה החושית.
הרמב"ם לא התפעל מקסמים. למען האמת, התורה כבר קדמה לו בזה. בפרק י"ג מזהירה אותנו התורה שלא לשמוע לאדם המנסה לשכנע אותנו לעבוד עבודה זרה, גם אם הוא מגייס לטובתו קסמים ומופתים: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דיבר אליך, לאמור: נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא..." (ב-ד).
במשנה תורה קובע הרמב"ם שהמקרא נסמך כאן על עיקרון יסודי: "המאמין על פי האותות, יש בלבו דופי (= ספק)" (הלכות יסודי התורה ח', א). אותות ומופתים אינם מהווים ראיה מוצקה, כיוון שאפשר לתלות אותם באחיזת עיניים או באשליה.
רק נבואת משה, היא התורה, נעלית מכל ספק, כיוון שכל ישראל שמעו את ה' המדבר אל משה. נביא אמת מוכיח את נבואתו על ידי אותות; אך אנו מאמינים לו לא בגלל אותותיו, אלא רק משום שהתורה, שהיא מעל לכל ספק, ציוותה אותנו להאמין לנביא שיביא לנו אותות ומופתים אמיתיים. אם כך, כתב הרמב"ם, ברור שלא נוכל לקבל את דבריו של אדם שעל ידי אותות ומופתים ינסה להסיתנו לעבוד עבודה זרה. שהרי אנו מתחשבים באותות רק בגלל שכך מצווה התורה; ואם כך, הנביא המכחיש את התורה שומט את הקרקע מתחת לרגליו.
בהקדמתו לפירוש המשנה מדגיש הרמב"ם נקודה אחרת. שם כותב הרמב"ם כי אנו דוחים את דבריו של הנביא המסיתנו לעבוד עבודה זרה, אף אם נתאמתו האותות שהביא, משום שהשכל מחייב אותנו לעבוד את הקב"ה, ולהימנע מעבודת כוכבים; "עדות השכל המכזיב טענתו (= של נביא השקר), חזקה מעדות העין הרואה מופתו" (הקדמות הרמב"ם, מהד' הרב שילת, עמ' ל). אף כאן מדגיש הרמב"ם את חוסר הוודאות שבעדות החושים; אך כאן הוא מעמת אותם לא עם עדות אבותינו על מהימנות נבואת משה, אלא עם ודאותו של השכל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות