הרועה והמארח

א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: מקובל לחלק את המזמור לשני חלקים לפי הדימויים שבו: החלק ראשון (א-ד) - דימוי הצאן והרועה, והחלק השני (ה-ו) - דימוי האורח והמתארח.
נראה שניתן לחלק כל חלק לשני בתים. שני הבתים השניים שבכל חלק מתחילים במילות קישור לבית הקודם "גם" (ד) "אך" (ו). כך שלפנינו ארבעה בתים.
בכל צמד בתים המשורר פונה אל ה' בגוף אחר - בחלק הראשון: בבית הראשון (א-ג) הפנייה אל ה' היא כנסתר (ישובב, ינחני) ובבית השני (ד) כנוכח (כי אתה עמדי, שבטך).
בחלק השני: בבית הראשון (ה) ה' נוכח (תערך, דשנת) ובבית השני (ו) נסתר (ושבתי בבית ה').
כך מתקבלת לפנינו צורה כיאסטית: בבתים א ו-ד ה' נסתר; בבתים ב ו-ג ה' נוכח.

ב. נראה שיש משמעות להתייחסות לה' בגוף שני או שלישי במזמור. הדימוי הראשון שמופיע במזמור הוא דימוי לצאן ורועה. לפי הדימוי, המשורר הנמשל לצאן מרוחק מהרועה, זאת על אף שהרועה-ה' מנחה אותו במעגלי צדק ושומר עליו שלא יקרה לו רע. רועה וצאנו לא יכולים להיות לעולם קרובים באותו אופן כמו שמובא בדימוי השני של האורח והמארח. כאשר הקב"ה מארח את המשורר הוא עורך לפניו שולחן "נגד צררי" (האויבים צופים בסעודה שה' מכין למשורר) ומתוארים יחסים קרובים. כשהיחסים כאלה קרובים והמשורר מעוניין לשבת בבית ה' "לארך ימים" (ו), יש להיזכר מה היחס שבין ה' לברואיו: הקב"ה הוא הא-להים והאורח הוא אדם, ומכיוון שהקשר קרוב יש לזכור שאמור להיות ריחוק מסויים בין האדם ויוצרו. לכן בדימוי של הרועה והצאן, ה' נזכר בתחילה בגוף נסתר ועובר לגוף נוכח – כדי להעצים כמה שאפשר את הקירבה שבין האדם לה', על אף המרחק שבין האדם והא-ל שמציב הדימוי. בדימוי של האורח והמארח המצב הפוך: בתחילה ה' נוכח ולאחר מכן נסתר, כדי לזכור שעדיין מדובר באדם ובא-להים.

ג. המזמור כולו עטוף באינקלוזיו (=מסגרת): שם ה' נזכר רק בתחילת המזמור ובסופו ("ה' רעי" - "בבית ה'"). האינקלוזיו מדגיש את שני הדימויים: המזמור פותח בכך שה' הוא הרועה של המשורר ובסוף המזמור המשורר מדבר על "בית ה'" ועל ישיבתו שם. וודאי הוא שהעמדה של המשורר מול ה' שונה בכל אחד מהדימויים: בדימוי הרועה המשורר רגוע "כי אתה עמדי" (ד), ה' הוא שנמצא עם המשורר. לעומת זאת בדימוי השני המשורר אמנם מרגיש באותה תחושה אך זאת מכיוון שהוא עצמו נמצא בבית ה': "ושבתי בבית ה'" (ו), המשורר מתגורר בבית ה' ומתקרב אליו יותר מתמיד.