מה פשר הציווי "קדושים תהיו" (ב)? וכיצד קדושת ה' רלוונטית לחיוב שלנו להיות קדושים? התורה קוראת לאדם להיות קדוש אך יחד עם זאת להיות נוכח במציאות, לפעול וליצור בעולם, מתוך ענווה.
המשמעות המקובלת של קדושה היא "פרישות". על פי פירושו של רש"י האיש הקדוש הוא האיש הפרוש, ובאופן ספציפי מצווה כאן התורה להיות פרושים מעריות כהמשך לסוף פרשת אחרי מות הסמוכה, המדברת על איסורי עריות. לפי הסבר זה לא ברור מדוע מצווה התורה להיות קדוש באופן דומה לה', שהרי אין לו גוף וממילא כל נושא הפרישות לא רלוונטי עבורו.
הרמב"ן רואה בציווי הזה ציווי כללי, "שלא יהיה נבל ברשות התורה" (לקריאת הפירוש). כלומר, לא מדובר על פרישות מסוימת אלא על החובה להתנהג בדרך של קדושה. בציווי זה קוראת התורה לאדם להבין את המצופה ממנו מעבר למצוות הספציפיות ולאמץ לעצמו את הדרך הנכונה של עבודת ה', שהרי יכול אדם לחיות על פי צוויי התורה ולהישאר נבל. גם לפי פירוש זה לא מובנת ההזדקקות לקריאה לקדושה מכוח קדושתו של האל.
ברצוני להציע הסבר נוסף, הבנוי על השמות האלוקיים המופיעים בפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ב) - שם ה' ושם אלוקים. היחס ביניהם הוא היחס שבין רחמים (ה') לדין (אלוקים) ובין התגלות להסתר. הקדושה נעה על הציר שבין שתי התופעות הרוחניות הללו. כאשר המלאכים משבחים את ה' ואנחנו בעקבותיהם הם אומרים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" אבל יחד עם זאת "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו', ג). שבח זה מכיל בתוכו סתירה פנימית שהרי הוא מדבר הן על קדושה משולשת והן על נוכחות שאין שני לה- "מלוא כל הארץ כבודו".
מכאן שאם באנו להבין את ציווי התורה בפרקנו להיות קדושים כציווי הנבנה על היות ה' אלוקים קדוש, עלינו לומר שהיא קוראת לאדם להיות קדוש ונוכח בו זמנית.
ביטוי נוסף לדואליות הזאת בא לידי ביטוי בהדגשת התורה "כי קדוש אני" (ב). המילה אני נדרשת בחסידות בהיפוך אותיות כ"אין". היינו, יכולת האדם להביא את עצמו לידי ביטוי ולהיות "אני" היא כאשר ביסוד הוויתו עומדת הכרת ה"אין". הוא צריך לפעול וליצור אך כל פעולותיו יהיו מתוך נקודת הסתר וענווה.