עם ישראל מצהירים כי אביהם האמיתי שתמיד יעמוד לצידם אינו אביהם מולידם, אברהם, ואף לא ישראל בחיר האבות, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא זה שילך וילכלך את מלבושיו בדם הגויים על מנת להציל את ישראל.
הנבואה פותחת בתיאור אדם שבדרך כלל לבוש בבגדים נאים והדורים והנה הוא בא, כל בגדיו אדומים, וריח חריף של דם נודף מהם. הרואים אותו תמהים כיצד קרה הדבר ומדוע הוא דומה לאדם שדרך ענבים אדומים בגת שהיין ניתז על בגדיו. הדמות אינה מתמהמהת מלהשיב ואומרת כי ראתה שהגיע הזמן לנקום את נקמת עם ישראל מהעמים וזהו פשר הדבר.
ישנה מחלוקת בפרשנים האם מדובר על מלך המשיח שליח ה' או על הקב"ה בכבודו ובעצמו שבדרך כלל לבוש בגדי חסד וישע והנה כאן הוא לבוש בגדים ספוגים בדם. לכאורה אין זה מכבודו של מלך שילחם בעצמו עבור נתיניו. אולם, הנבואה מראה לנו כי הקשר של הקב"ה לעם ישראל אינו כקשר של מלך לעבדיו אלא כקשר של אב לבניו.
אבא עושה כל שביכולתו על מנת להגן על בניו ולדאוג לטובתם. אין הוא שולח שליחים כדי להיטיב עם בניו אלא עושה זאת בכוחות עצמו גם אם פעמים רבות הדבר בא על חשבון נוחותו ושלוותו. הקשר בין אב לבנו חזק יותר אפילו מהקשר בין בעל לאשה שעליו דיבר הנביא קודם לכן. זהו קשר בל ינותק שלמענו מוכנים להקריב את הכל.
תגובת עם ישראל לא מאחרת אף היא מלבוא והם פורצים בהצהרה גלויה: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (טז). עם ישראל מבין שאפילו אבותיו מולידיו אין בכוחם להציל אותו בכל עת אלא דווקא הקב"ה הוא האב הנצחי שתמיד יגן עליהם וששום דבר לא יכבה את אהבתו אליהם.