הצרות הן סימפטום

"יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם" (טו) – בקריאה ראשונה נראה שנכון היה לכתוב במקום ב' את האות מ': יחלץ עני מעניו, ויגל מלחץ אזנם. כלומר, אליהוא נאמן לשיטתו שהאל צודק במעשיו, ואם האדם ינהג נכון הוא יחלץ אותו מעוניו ויסיר ממנו את הלחץ. העוני והסבל הם אמצעי ללמד את האדם לקח, ואם ילמד את הלקח – יחזור להיות עשיר ומאושר.

אבל זה לא מה שכתוב בפסוק. בפסוק מופיעה האות ב': "יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם" העוני והלחץ הם אלו שיחלצו את העני ויגלו לו... אם העוני והלחץ הם אמצעי ההצלה של העני – אז כנראה הם לא הבעיה שלו, אלא הפתרון, ואם כן יש לשאול מהי הבעיה?

יכול להיות שאליהוא נותן כאן הסבר חדש לצרותיו של האדם, ולא רק חוזר ומחזק את דברי הרֵעים לאורך כל הספר: הצרות הן לא הבעיה של האדם אלא הסימפטום. הן האמצעי להוציא אותו מבעייתו האמיתית, שהיא, כנראה, החטא. לכאורה אין בזה חידוש בהשוואה לדברי הרֵעים, אלא משחק סמנטי בלבד, אבל האמת היא שיש כאן שינוי מהפכני בנקודת המבט:

השאלה שיש לשאול ביחס לסבל היא לא "מדוע הוא קרה לי?", אלא "מה הוא קורא לי לעשות מכאן ואילך?". בדומה להבדל בין איש הגורל ואיש הייעוד של הרב סולובייצ'יק, אומר אליהוא לאיוב שהעוני הוא אמצעי לחלץ את האדם מ... ולגלות לאוזנו ש... ולא להעניש אותו על...

ההתייחסות הזו על העולם נותנת פשר להרבה מאוד בעיות, קשיים ואתגרים: הסמים הם לא הבעיה של המסומם אלא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, האלכוהול אינו בעייתו של האלכוהוליסט אלא כיסוי עלוב לבעיית שורש, העוני אינו הבעיה של העני אלא סימפטום למשהו עמוק יותר. אולי אישי, אולי חברתי, אולי לאומי, אבל כדי להתמודד איתו חייבים להבין את התמונה במלואה, ולפתור את בעיות השורש.

באדיבות אתר 929