פרשת ציצית מסיימת את פרשת 'שלח לך'. אם נתבונן בפסוקים נראה כי קיים דמיון לשוני רב בין פרשת ציצית לבין פרשת חטא המרגלים. ואכן מסתבר כי ישנו קשר מהותי הדוק בין שני העניינים - ההתבוננות בציצית מסמלת את הניגוד המוחלט לנסיבות שגרמו לחטא המרגלים.
פרשתנו פותחת בחטא המרגלים ומסיימת בפרשת הציצית. התבוננות בשני קצוות הפרשה מעלה כמה קווי דמיון מעניינים:
ראשית, בולטת ההשוואה בין הלשון "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (י"ג, כא) בהגדרת תפקיד המרגלים, ובין הנאמר בפרשת ציצית - "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (ט"ו, לט). הציווי למרגלים - "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ" (י"ג, יח) מזכיר את הציווי בפרשת ציצית - "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (ט"ו, לט). הביטוי בפרשת ציצית - "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (ט"ו, לט) מזכיר את שני איברי הגוף הסמליים, המופיעים גם בפרשת המרגלים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (י"ג, לג); "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ" (דברים א', כח). האיסור הנזכר בפרשת ציצית הוא לתור אחרי הלב והעיניים "אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ט"ו, לט), ובלשון זאת מגדיר ה' את חטא המרגלים - "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם" (י"ד, לג).
מה משמעות השוואות אלה?
הנקודה המרכזית בחטא המרגלים הייתה השיפוט הבלתי-אובייקטיבי של הלב, ביחס למה שהעיניים ראו. העובדות ברורות לכל, אולם הערכת העובדות נתונה לפרשנות אנושית. חטא המרגלים לא היה דווקא בחלק של מסירת העובדות האובייקטיביות, אלא בהסקת המסקנות הנחרצת מעובדות אלו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (י"ג, לא). מסקנה זו, שכלל לא הייתה מתפקידם של המרגלים, העידה בעליל על ראייה חילונית, שאינה משאירה מקום לאמונה בדבר ה' ביד משה.
כנגד חטא זה, ניתנה לבני ישראל הציצית. תפקידה של הציצית הוא להוות תזכורת, בחיי היום-יום, למצוות ה' אשר הוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ולהיותו של עם ישראל עם ה'. תפקידה של הציצית הוא להביא את האדם לאמונה בקב"ה, ולמנוע ממנו מלתור אחרי עיניו ומלהמיס את לבבו לדרכי זנות. ההתבוננות בציצית מסמלת אפוא את הניגוד המוחלט לנסיבות שגרמו לחטא המרגלים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת