הצדק צריך להיראות

בפרקנו ממשיך איוב את הקו של הפרק הקודם. הוא מקבל את משפטו של הקב"ה וטוען טענות על עניינים חשובים הנלווים למשפט:

"מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים וְיֹדְעָו לֹא חָזוּ יָמָיו" (א)

כלומר, הגם שהקב"ה עושה צדק, הוא לבדו יודע עת צדקו, והאדם אינו יודע מתי יבוא יום הדין על הרשע. לצדק הנעשה, אך אינו נראה לעיני בשר, יש חסרונות רבים.

כאן עובר איוב לתאר את הרשע שעדיין אינו מקבל את עונשו, ותיאורו חייב להיות לחם חוקו של כל לוחם חברתי המייצג את המעמד החלש. איוב נשמע בפרק זה כעד ראייה ממקור ראשון של מרחבי שדות הכותנה במדינות הדרום בארה"ב במורד המיסיסיפי במחצית המאה ה-19 בתיאור בעלי האחוזות העריצים הרחוקים מידו של החוק ונתיניהם האומללים *:

"...עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים: בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יקצירו [יִקְצוֹרוּ] וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ: עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה: מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר: יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ: עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר: בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ: מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה" (ה-יב)

נעריהם של בעלי האחוזות בוללים את קצירם ומלקשים את כרמם. בלילה הם נותרים בשדה הקר ללא כסות וללא לבוש, ללא מחסה מן הגשמים מלבד הסלע הזקוף שאותו הם מחבקים בייאושם. היתומים והעניים העובדים באחוזותיהם ללא לבוש דורכים את יקבי בעל האחוזה, אך הם עצמם צמאים, לאו דווקא ליין, צמאים למים. הם זועקים וגופותיהם זועקים, והא-ל עדיין אינו נפרע מבעל האחוזה העריץ. אם הצדק לא ייראה, מה יהיה גורלו של עולמנו?!

* עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון