משה ואהרן נצטוו לדבר אל בני ישראל ואל פרעה את אותם דברים, אך בעומק - הם נצטוו לגלות שתי התייחסויות שונות לקב"ה.
דיבורו של הקב"ה למשה על גאולתם של ישראל ממצרים חותם במילים: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (יג).
בקריאה ראשונה לא ברור - מהו תוכן הציווי אל בני ישראל ואל פרעה, ומה היחס ביניהם?
במדרש מצאנו מספר פירושים, אנו נעסוק באחד מהם:
"אמר רבי לוי: משל למלך שהיה לו פרדס, ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל. אמרו לו עבדיו: מה הנאה יש לך באילני סרק הללו? אמר להם: כשם שאני צריך לאילני מאכל - כך אני צריך לאילני סרק, שאילולא אילני סרק - מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשומות?! לכך נאמר 'אל בני ישראל ואל פרעה', שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים - כך עולה מגיהנם מפי הרשעים... ומה הם אומרים? אמר רבי יוחנן: יפה אמרת, יפה דנת, יפה טהרת, יפה טמאת, יפה חייבת, יפה למדת, יפה הוריית..." (שמות רבה ז, ד).
המדרש עונה על שאלה פרשנית - משה ואהרן נצטוו לדבר אל בני ישראל ולפרעה את אותם דברים - אך פותח פתח ליסוד משמעותי בדבר 'תועלתם' של הרשעים בעולם.
קיומם של הצדיקים בפרדסו של רבונו של עולם מובן היטב; פירותיהם ומעשיהם הטובים מקדשים את שם בוראם. אך מה צורך לו יתברך בקיומם של אילנות שאינם מניבים פרי?
על כך עונה המדרש בשם ה' שתועלת הרשעים היא בכילויים, כאשר בסוף הדרך מתברר שהדרך שהלכו בה היא שקר וכזב. באופן שכזה - אמנם אין הם מקדשים את השם במעשיהם, אך הם מקדשים אותו בעונשם.
כך יוצא שבעומק – משה ואהרן נצטוו לגלות שתי התייחסויות שונות לקב"ה.
בני ישראל יוצאים ממצרים כדי לעבוד את ה'. בעבודה זו הם עתידים לשמש כצבאות ה', ולהוות אותו חלק של האנושות המקדש את שם ה'. מאידך, בפרעה ובאנשיו תתגלה יד ה' ויכולתו לשנות גם את הרשעים הגדולים ביותר. המצרים עתידים להכיר במלכותו ובכוחו של בורא העולם למרות רצונם וכוונותיהם.
יש קידוש השם העולה מעשיית טוב, ויש כזה העולה מהסרת הרע...
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון