האם לפנינו מזמור חכמה שעניינו השוואה בין הצדיק לרשע? מה פשר הביטוי "בקרב לבי" (ב) בהקשרו? ואיך מתאר המזמור את דרכי הרשע?
א. המזמור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון (א-ה) תיאור דרכי הרשע; בחלק השני (ו-י) שבח לה' על חסדו ובחלק השלישי (יא-יג) בקשת המשורר להושעה.
ב. חלק מן המפרשים הסבירו שהמזמור כולו עוסק ביחס שבין הצדיק לרשע. וודאי נכון הוא שהמזמור עוסק בצדיק וברשע, אך המזמור לא מזכיר כלל את תכונות הצדיק, אלא רק את השבח על חסדו וצדקתו של הקב"ה שממלאים את כל העולם. נראה שהמזמור כולו נמשך אחרי סופו. הבקשה שבסוף המזמור צריכה להוות קריאת כיוון לכל המזמור כולו. כאמור אין כאן השוואה בין הרשע לצדיק אלא רק בקשה להושעה מהרשע, וכך כבר בחלק השני ניתן לזהות את בקשתו של המשורר "אדם ובהמה תושיע ה'" (ז) – אמנם המשורר לא מבקש דבר בפסוק זה, אך זוהי הכנה לבקשתו של המשורר שתופיע בחלק האחרון. כך גם "ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (ח) – המשורר מרעיף דברי בטחון בה', וכך המשורר מכין את הקרקע לבקשתו להושעת ה' שהופכת להיות כמעט מוכרחת בעקבות דבריו.
ג. "נאם פשע לרשע בקרב לבי" (ב) – המילה "לבי" מעט קשה. רש"י מפרש שהמשורר מתאר שהוא ראה בקרב ליבו, בעיני רוחו, את יצר הרע אומר לרשע "אין פחד א-להים" (ב). בתרגומים השונים (תרגום השבעים, וולגטה ועוד) כתוב 'לבו' ולא "לבי". הנוסח של התרגומים מבהיר את הכתוב.
ד. תיאור דרכי הרָשָׁע כתוב בצורה הדרגתית. בהתחלה ה"נאם פשע לרשע" הוא "בקרב לבי (=לבו)" (ב). לאחר מכן המשורר מתאר ש"החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא" (ג) (=אולי הכוונה שהרשע מפתה את הבריות בעיניו ומביא אותם לחטוא, כך פירש עמוס חכם). האון והמרמה הם לא רק כלפי חוץ אלא כל "דברי פיו און ומרמה" וכך הוא מגיע למצב של "חדל להשכיל להיטיב" (ד). האון עוטף את הרשע גם בשעת משכבו על מיטתו (ה) ובסוף המצב הוא חמור: "רע לא ימאס" (שם).