הפשיטוֹת של דוד - מוצדקות או אכזריות?

את ימי שבתו בצקלג בחסות אכיש מלך גת, ניצל דוד לשתי מטרות נפרדות: ראשית, דוד מילא את תפקידו נאמנה, ופגע בעמים שהתפרנסו בדרך כלל משוד ומביזה. שנית, בדרך זו פרס דוד בפני אכיש מצג שווא, כאילו השלל שהביא מעמים אלו הוא מישראל, ובכך הוא רכש את אמונו של אכיש כי דוד הבאיש בעם ישראל ויהיה נאמן לו לעולם.
האם רשאי היה דוד לנהוג כך? קשה להוכיח זאת באופן חד-משמעי, ונראה שאכן יש גם ביקורת כלפי מנהגו זה. ראשית, לא ברור אם מותר היה להציג מצגת שווא שכזו, הגורמת בסופו של דבר למידה של חילול ה'. שנית, כדי להסתיר את מעשיו נאלץ דוד לנקוט בצעד דרסטי ולהמית את כל השבויים, כדי שלא ייוודע לאכיש כי השלל שהוא מביא לו אינו בא באמת מישראל. צעד זה היה חריף וקיצוני. בפרק ל' מסופר כיצד פשטו העמלקים על צקלג בעת היות דוד במחנה פלשתים, אך אפילו שבט שודדים נודע לשמצה זה, נהג בדרך שונה מדוד: בעוד שעל מנהגו של דוד כלפיהם נאמר "ואיש ואשה לא יחיה דוד" (יא), הרי שעל שבט העמלקים מסופר שהם רק שבו את בני משפחתו של דוד.
רד"ק עומד על כך שאמנם לא היה במעשה זה כדי לחייב את דוד בעונש, ובכל זאת, לא היה הדבר ראוי, ועל כן היה זה אחד הגורמים שמנעו מדוד את בניין המקדש. אכן, כפי שמציין רד"ק, דוד היה נתון במצוקה קשה, שלא הותירה לו בררות מרובות. ועדיין, דומה שהקריאה בפרק זה אינה מותירה את הקורא עם תחושה חיובית כלפי דרכו של דוד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון