ההפרדה בין התאומים בשעת לידתם היתה כרוכה בפגימת אחד מהם, לא רק מבחינה גופנית אלא בעיקר מבחינה רוחנית.

 

בראשית פרשת תולדות, התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים - בין יעקב לבין עשו - התחולל כבר מרחם אמם. ההתרוצצות ברחמה של רבקה מתפרשת בנבואה כאות למאבקם העתידי, כפי שמתפרשת גם לידתם, כשידו של יעקב אוחזת בעקב עשו (כ"ה, כב-כו). אך גילם הצעיר של האחים בעודם ברחם ובשעת הלידה מקשה על הבנת העניין לאשורו: כלום בשלה בקרב האחים ההכרה במאבק שביניהם בשלב כה מוקדם של חייהם?

אפשר שהאחים היו מחוברים בצד אחד של גופם, כתאומים סיאמיים. חיבורם לא היה מושלם, חלילה, אך ידו של יעקב הייתה מחוברת לעקבו של עשו. בשל חיבורם זה לזה - שלב ההתהפכות ברחם היה שלב קשה ומכאיב, והוא שהביא את רבקה לדבריה הקשים: "ותאמר - אם כן, למה זה אנכי".(כ"ה, כב)

משיצאו מן הרחם, עמדו הוריהם בפני בעיה קשה: היכן לחתוך כדי להפריד בין הדבקים? על חשבון מי משניהם לערוך את הניתוח? אפשר שיצחק נעדר בשעת הלידה לרגל עבודתו או תפילתו, וההכרעה נותרה בידיה של רבקה בלבד. המום שהיה עתיד ליפול בגופו של אחד הבנים מכוח הניתוח לא היה גדול, ומבחינת התפקוד היומיומי - הוא היה אפילו זניח; אך משמעותה של שאלה זו טמונה בשאלת הקדושה, הכהונה והבחירה של אחד מהבנים. רבקה ידעה, על פי מה שנאמר לה בנבואה, מיהו הבן שנבחר לעבודת ה', ודאגה שהמום שייפול - ייפול באחיו ולא בו.

המום הקטן שנפל בעקבו של עשו היה חסר חשיבות, עד לרגע שבו הוא הפסיד את ברכת הבכורה. או אז הבין עשו את פשר ההכרעה על הניתוח, שנפלה כבר בעת לידתו.
"ויאמר - הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמַיִם, את בכֹרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (כ"ז, לו)

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון