"הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם" (תהילים נ"ג, ה-ו)
... שבימי דוד נפל פחד על הדור, בעבור חטא שמצאו שלא ברכו ברכת השבח על המזון ויתר הנאות העולם, ועשו תשובה על זה ותקנו מאה ברכות בכל יום. ואם כן הלא צריך ל"פועלי און, אוכלי עמי", לדעת שעם ה' בחטא ש"אכלו לחם" וה' לא קראו "שם פחדו פחד", שהם פחדו מה' ומענשו בעבור חטא קטן שהיה בידיהם שלא קראו וברכו את ה' על הלחם שאכלו, ומזה נראה איך היו ישראל צדיקים אז ועבדו את ה'... על זה אמר עתה באמת "לא היה פחד", אחר שפחדו מה' ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, כי "ה' פזר עצמות חנך", שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פזר ה' את עצמותיהם השרופות "הבישתה" בל יאספו ולא יקברו "כי אלהים מאסם".
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.