לאורך כל ספר שופטים נראה היה שכל שבט עמד בפני עצמו ולא נחלץ לעזרת זולתו, אז מהיכן התעוררה לה פתאום הערבות ההדדית המתוארת בפרקנו?
אחרי המלחמה הקשה בבני בנימין נשבעו ישראל שלא יבואו בברית נישואין עם בני בנימין כך שנוצרה בעיה לשבט להמשיך לפרות ולרבות כי מספר הנשים שעמד לרשותם היה מוגבל.
עם ישראל מחפשים עצה לפתור את הבעיה שעלולה היתה לגרום לכך שיימחה שבט מישראל, דבר שלא רצו שיקרה. הם מוצאים שני פתרונות אפשריים ששניהם לא נתפשים כפשוטים. האחד - מחיית הזכרים של אנשי יבש גלעד שלא באו למלחמה וממילא גם לקיחת בנותיהם שלא היו בכלל האיסור. השני - להציע לבני בנימין ללכת ולחטוף נשים בשילה באופן שנמצא שלא מסרו להם את הנשים אלא שהם לקחו אותן בעצמם.
עם ישראל מוכן לוותר על שורת הדין ואפילו להתיר מעשים שיש בהם בעיה מוסרית ובלבד שלא יימחה שבט מישראל. מהיכן התעוררה ערבות זו והלוא לאורך כל הספר נראה היה שכל שבט עמד בפני עצמו ולא נחלץ לעזרת זולתו?
ניתן לומר שזהו תחילת התיקון לקראת ספר שמואל שבו תתחיל המלוכה בישראל ותאחד את השבטים חזרה. אולם, ניתן גם לומר שזהו הבסיס למי שטוען שהסיפורים הללו של פסל מיכה ופילגש בגבעה ארעו בתחילת ספר שופטים ולא בסופו. לפי דעה זו באמת כך היה המצב בתחילה שעם ישראל היו מאוחדים. לכן הגיעו ארבע מאות אלף איש למלחמה בבנימין. אולם, לאחר הסיפור הזה כל שבט הלך לנחלתו (כ"א, כד) ולא התערב בענייני זולתו.
אולי כך גם נוכל להסביר את עניין החג בשילה שהיה מימים ימימה ואף על פי כן לא הוזכר לאורך כל הספר. מדובר בחג שנחוג בעת חנוכתו של המשכן בשילה ואכן בתחילת תקופת השופטים התייחסו אל שילה כאל מקום מקודש אולם עם הזמן נשכח החג ונשכחה שילה ולכן הם לא נזכרים כמעט לאורך כל הספר.