התנך מסתיים בקריאה לעלות אל הארץ, קריאה שמהדהדת לכל אורך הדורות של ההיסטוריה היהודית, והולכת ומתגשמת במדינת ישראל
מילת קסם ציונית חותמת את המקרא: "ויעל", יעלה ארצה. מלך פרס כורש, מבשר שיבת ציון מקץ גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון, ומקדים הצהרת בלפור ב-2,500 שנה, קורא בפסוקנו ליהודים לעלות ארצה ולבנות את המקדש: "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל"; (ראו בדומה עזרא א, ג).
כמה יופי יש בקריאה זו, המזכירה לנו במילת המפתח כי לארץ ישראל אין יהודים מהגרים – אלא עולים. כשלעצמי, מאוד לא נלהבתי, הגם שאולי טכנית הדבר משקף מציאות "אופרטיבית", מהקמת "רשות ההגירה" בממשלה, ככל המדינות, ככל הגויים. הרבה יותר אהבתי את "משרד העלייה" של ראשית המדינה, את "מחלקת העלייה" של הסוכנות וכמובן את העלייה הראשונה, השניה והשלישית (בזו האחרונה שנמנתה כאן עלתה משפחת אמי ב-1922), ועוד ועוד עליות.
מושג העלייה ארצה יסודו במקרא. רש"י בפירושו בתלמוד הבבלי (זבחים נד, ב). מייסד זאת על הפסוק בירמיהו (טז, טו) "כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה, והֹשִבֹתים על אדמתם אשר נתתי לאבותיכם". כל כך, הגם שהתלמוד עצמו, סומך יתדותיו על פסוק אחר: "וקמת ועלית אל המקום (דברים יז, ח) - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות". זו אינה אמירה גיאוגרפית, זו אמירה ערכית של שליחות. ולא למותר לציין את דברי רש"י בפירוש המילה "יעל" בפסוקנו: "ויהי הקב"ה בעזרו (של העולה ארצה) ובעזרתינו", סיעתא דשמיא נחוצה בכל מקום. מדינת ישראל חרתה על דגלה את העלייה כיסוד מוסד לקיומה; סעיף 1 לחוק השבות, התש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
שמו של בנימין זאב הרצל יצא כברק בקהילות ישראל בעולם עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. בדומה, הצהרת בלפור מ-1917 פשטה כאש בשדה קוצים בעולם היהודי. מספר לי שכנִי ד"ר עמנואל בן נאה כיצד אחי סבתו הרב מנחם הלוי ע"ה, רבה של קהילת המדאן בפרס, עודד את בני קהילתו לעלות מייד אחרי הצהרת בלפור, בנמקו כי עמנו לא האזין כראוי לקריאת כורש בשעתה, וההשגחה העליונה מציעה לנו עתה תיקון בדמות הצהרת בלפור, אותו יש לממש. אולי הייתה זו גם הקריאה ארצה למשפחת אמי ברוסיה, שתמונת הרצל התלויה בלשכתי בבית המשפט באה מביתה בגולה – בשונה מיתר בני המשפחה ששמו פניהם אל ה"גאלדענע מדינה", מדינת הזהב – ארצות הברית.
המרגל כלב בן יפונה, האומר "עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג, ל), התריס כנגד המרגלים שתיארו את שבחי הארץ אך נתקפו מורא מיושביה. הוא הציב דגם ומופת בהתרסה כלפי דורות רבים של כאלה שעליהם נאמר "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים, קו, כד). אותו "עלֹה נעלה" ליוה את החלוציות העברית, ולא בכדי שיבץ אותו הרב משה צבי נר'יה בהמנון "בני עקיבא" שחיבר. העלייה לארץ היא פסגת השאיפה היהודית לאורך אלפיים שנות גלות, היא "ויעל" לבנות ולהיבנות בה. חלום המקדש שאליו כוונה ספציפית קריאת העלייה בימי כורש, נתון לשאיפתו ולתקוותיו של כל אחד מאיתנו; כך שורר הרב יצחק הוטנר (בהשראת רבי אלעזר אזכרי) "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
לזכר סבתי וסבי שרה רבקה ואברהם ברוך הכהן בירנברג ע"ה מחלוצי העלייה השלישית