הנפש היא כוח פנימי באדם החפץ להתפרץ, ואילו האדם, השליט על כוחותיו הפנימיים נתבע לרסן ולהכניע את נפשו הסוררת, עד שתהפוך לנפש שלווה המצויה ביחסי גומלין אידיאליים עם בעליה "כגמול עלי אמו" (ב).
"אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי
כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" (ב)
דימוי הנפש השלווה ביחסה אל ה'אני' ל"גמול עלי אמו", מצריך קצת הרחבת דברים:
הגמול הוא מי שנגמל מחלב אמו, ואם כן הכוונה לתינוק בן שנתיים או שלוש. גילו של הילד ה'גמול' – כבן שלוש, מתאים מאד למטרת הדימוי במזמורנו. זהו ילד שניכרים בו כבר סימני עצמאות, ואפילו סימני מרידה ועקשנות. ילד בן שלוש עשוי להיות ילד שובב, ולהימשך אל הרפתקאות שונות בביתו ומחוצה לו.
אך סופן של הרפתקאות אלו הוא בשיבת הילד הקט אל ברכי אמו ואל אהבתה, אל "השלום הביתי והאמהי" שבו היא מקיפה אותו. ה"גמול עלי אמו" הוא הדימוי המוצלח ביותר להתפייסות הנפש עם ה"אני", כזאת שיש בה קורת רוח, והיא נעשית מתוך בחירה מודעת וללא כל תביעות.
ההבחנה שעושה מזמורנו בין ה"נפש" לבין ה"אני", עד כדי דימוי הנפש לתינוק גמול ודימוי ה"אני" לאמו של אותו גמול, מעוררת שאלה: האם ה"אני" אינו זהה ל"נפשי"? האם ניתן להפריד ביניהם?
מזמורנו אכן אינו מזהה בין השניים, וזאת עוד קודם שהגענו לבית הרביעי, כשהדובר נשבע "אם לא שויתי ודוממתי נפשי!" (ב) הנפש היא אפוא כוח פנימי באדם החפץ להתפרץ לאין חוק, ואילו האדם, השליט על כוחותיו הפנימיים כשם שהוא שולט על אבריו החיצוניים, נתבע לרסן ולהכניע את נפשו הסוררת, עד שתהפוך לנפש שלווה המצויה ביחסי גומלין אידיאליים עם בעליה "כגמול עלי אמו".
הבחנה מעין זו בין ה"אני" לבין אותו כוח פנימי סוער וסורר המצוי בתוך ה"אני" מצאנו במדרש מופלא (בראשית רבה טז, ה), הדן בשאלה מי הם האישים השולטים באותו כוח פנימי המכונה "לב" ומי הם האישים הנשלטים על ידו:
הרשעים ברשות לִבן:
"אמר נבל בלבו..." (תהילים י"ד, א)
"ויאמר עשו בלבו..." (בראשית כ"ז, מא)
"ויאמר ירבעם בלבו..." (מל"א י"ב, כו)
אבל הצדיקים – לבן ברשותן:
"וחנה היא מדברת על לבה..." (שמ"א א', יג)
"ויאמר דוד אל לבו..." (שם כ"ז, א)
"וישם דניאל על לבו..." (דניאל א', ח)
דומין לבוראן: "ויאמר ה' אל לבו..." (בראשית ח', כא).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון