הנמלט אל תחת כנפי השכינה

"לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו" (טז).

במה מדובר כאן? רש"י מציג 2 פירושים: פירוש אחד - שאם עבד (גוי או יהודי) בורח מעם אדוניו הגוי אל רשות עם ישראל, אסור לנו להשיבו אל אדוניו והוא יישאר בארצנו כגר תושב. בפירוש השני, הדין הזה מורחב לגבי עבד כנעני שנמלט מאדוניו הישראלי, שהגיע מחוצה לארץ לארץ ישראל.

מה טעמם של הדינים הללו? טעמו של הראשון ברור יחסית, כפי שמבארו הרמב"ן: "וטעם במצוה זו שעמנו יעבוד את ה', ואיננו הגון שנחזירנו לאדוניו שיעבוד ע"ז" (טז). דברים דומים כתבו גם שאר הפשטנים. אם הפירוש הראשון כה מסתבר, מדוע נזקק רש"י לפירוש השני, ומה טעמו?

פירושו השני של רש"י מבוסס על הגמרא בגיטין (מ"ה ע"א) כאשר הברייתא שם משווה בין נכרי שהפסיק לעבוד עבודה זרה ומבקש לגור בארץ לבין עבד (אפילו של ישראל!) שבורח אליה - וקובעת שלעבד כזה ניתן לישב בקרבנו.

התפיסה שעולה מהברייתא היא שההבדל בין ישיבה בארץ לבין ישיבה בחוץ לארץ דומה להבדל בין העובד עבודה זרה לבין עובד ה'. ארצנו היא ארץ אשר "תמיד עיני ה' א-לוהיך בה" (י"א, יב); שנאמר עליה "כל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי ע"ב); ארץ שלנתק ממנה את זה שחפץ בישיבתה, שקול לדחייתו מתחת כנפי השכינה.

אם כך, הפירוש השני אינו דוחה את הפירוש הראשון אלא מרחיב אותו - לא נדחה את הבא לעבוד עמנו את ה'; תהיה אשר תהיה נקודת המוצא שלו, אם הוא מבקש להתקרב אל ה' נקבלנו.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער