הנח לו

"כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב" (טז)

מה פשר הדימוי של הפרה שהפכה להיות כבש? הפרה במשל היא פרה הרתומה לעול, והיא מושכת אחריה את המחרשה. הפרה הסוררה מתמרדת, זורקת את העול, והדימוי מתחיל להיות מובן: גם ישראל פורקים את העול. והנביא מעביר את הדימוי לישראל: "עתה ירעם ה' ככבש במרחב" - במקום להיות פרה, יהיה ישראל ככבש - בודד - במרחב. כבשים אינם רגילים להיות בודדים. הם צריכים להיות במסגרת העדר, והם מצטופפים יחד, מחממים זה את זה בחורף, נותנים צל זה לזה בקיץ. רציתם להיות פרה סוררת, שאינה מקבלת עול. בבקשה: תהיו ככבש בודד, במרחב שדות, שאיש אינו שומר עליו, איש אינו מנהל אותו. החופש בהתגלמותו - אבל חופש עצוב, לוחץ, מפחיד.

והנביא ממשיך:

"חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (יז)

מה פירוש חבור עצבים? וממה להניח לו?

רש"י ורד"ק מפרשים, שיש שלב בו הנביא מפסיק להוכיח. אין טעם עוד להתווכח עם החוטא. ילך לו בדרכו ככבש במרחב. יישאר מחובר לעצבים, ויש להניח לו. 
כאשר האדם מחליט על דרך חיים, הוא הקובע אותה עד סוף. הוא אינו יכול לסרב לדבר הנביא, ובאותה שעה להאשים אותו על כי לא מנע אותו מלעשות את הדברים שהוא כל כך ניסה לשכנע אותו שלא לעשותם.

לאחר שהאדם החליט, אינו יכול להגיד "פוס" - לא התכוונתי, ולהחזיר את הגלגל לתחילתו. הוא אחראי למעשיו ולהחלטותיו, ולתוצאות מעשיו. ולפעמים, לאחר שאדם החליט ללכת בדרך מסויימת, הוא עצמו אינו מסוגל לעשות שינוי מנטאלי ולחשוב אחרת.
וזה פשר פסוקנו: "חבור עצבים אפרים, הנח לו" -  אפרים התחבר לעצבים. הוא החליט מרצונו החופשי לבגוד באלהיו, להתחבר לפולחן הנוכרי. הנח לו, אומר הקב"ה לנביא. אל תנסה להחזיר אותו למוטב. הוא עבר את נקודת ה"אין חזור", ומעתה הוא ממשיך בדרכו בלא יכולת לשוב. הוא מוסמך להחליט, הוא החליט, ומשהחליט - התוצאות עליו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת