את הנבואה החשוכה והקשה המתוארת בפרקנו של החיפוש הנואש אחר דבר ה' בחרו חכמים להאיר באור של תקווה טובה.
בין דברי החורבן הקשים שבפרק מתפרצת מפי עמוס נבואה המתארת את הייאוש הנורא שיאחז בבני השומרון ובנותיו:
"הנה ימים באים נאם אדני ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא. הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי א-להיך דן וחי דרך באר שבע ונפלו ולא יקומו עוד" (ח', יא-יד)
הנבואה מתארת אדם העומד על סף התייבשות וכל עוד רוחו בו הוא חותר למצוא מעט מים לנפשו העייפה בטרם ימות. תיאור זה משקף את החיפוש הנואש של יושבי הארץ "לשמוע את דברי ה'". חיפושם הנואש אחר מענה מסתיים בעילפון ובנפילה שאין ממנה תקומה. זו אולי הנבואה הקשה מכל הנבואות. האדם מבקש מענה מאת הא-להים ואין משיב.
דבר ה' עזב את הארץ. אלה שהחזיקו באמונתם שהם "גאון יעקב" והיו בטוחים בירושת אבותם מוצאים עצמם עכשיו נטושים, חסרי דרך וכיוון. כך הם מגיעים עד עילפון ועד מוות.
מצבים כגון אלה נלמדו לאורך הדורות בתוספת צליל אחד של נחמה. אוזניהם של חז"ל והפרשנים שבאו לאחריהם קלטו בתוך מילותיו של הנביא את הבשורה שיום יבוא והארץ תתמלא רעב וצמא לדבר ה'. את סיום המשפט "ולא ימצאו" (יב) העדיפו לעמעם. הרעיון של חברה המשתוקקת לרוח, החותרת לדבר ה' ומחפשת אותו בכל רחבי הארץ, האיר את הנבואה החשוכה הזו באור של תקווה טובה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים