בסופה של פרשת הקללות נרמז כי ה' לא יעזוב את עם ישראל גם כשיהיו בגלות. עובדה זו היא שמאפשרת את התשובה והשיבה לארץ.
הפסוק החותם את מסכת הקללות בפרשת בחוקתי, פותח גם את דברי הנחמה המובאים לאחר מכן:
"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם" (מא)
לפי רש"י, בפסוק זה המדבר בעיקרו על מצב של חטא ושל גלות, נרמז גם משהו טוב:
"והבאתי אותם - אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל".
בעקבות מדרש 'לקח טוב', לומד רש"י מפסוק זה שאפילו בזמן שעם ישראל חוטאים ונענשים, ה' אינו מסיר את השגחתו מהם.
ר' יוסף בכור שור לקח פירוש זה צעד אחד קדימה: "והבאתי אותם - 'ושלחתי אותם' אינו אומר, אלא 'והבאתי אותם', שאני אלך עמהם ולא אעזבם".
ר' יוסף בכור שור מוסיף: לא זו בלבד שה' אינו מסיר את השגחתו מעם ישראל, הוא נמצא איתם אפילו כשהם חוטאים, ואפילו כשהם בגלות.
אמירה זו לא רק מנחמת, אלא מסכלת טענות אפשריות של העם הגולה שעלולים היו לחשוב שמכיוון שהם נמצאים בגלות הם יכולים לנהוג כמו הגויים שסביבם, כי ממילא ה' עזב אותם (ועיין יחזקאל כ', לב). דרך חשיבה שכזו יש בה להסיר מהעם את האחריות לתקן את מעשיהם ולדבוק בתורת ה'.
יוצא אפוא שדיוק זה, האומר שה' לא עוזב את עם ישראל גם בגלות, קריטי לסופו של הפסוק ולקיומה של האפשרות לחזרה בתשובה. קיומו של נתק בין ישראל לה' חוסם לחלוטין את האפשרות לחזור בתשובה, שרק היא תוביל לשיבה לארץ. רק כאשר יש זיקה בין עם ישראל לה', זיקה שאי אפשר להכחיש או לחמוק ממנה, קיימת תקווה לשוב למצב הקודם - לשוב לארץ, ולעבוד בה את ה' כראוי.
הכותבים במדור זה הינם חברי נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער