פרשיית הנביא פותחת באיסור לשמוע אל מגלי העתידות בהם עושים שימוש הגויים. במקום זאת מצווה התורה ללכת אל הנביא. בפשטות נראה שלא רק שינוי כתובת יש כאן אלא שינוי יעוד: מטרת הנביא אינה לגלות עתידות אלא למסור את דבר ה'.
פרשיית הנביא בפרק י"ח, פסוקים ט-כב מתחלקת באופן ברור לשני חלקים: בחלק הראשון (ט-יב) התורה מתארת את סוגי 'מגלי העתידות' ואוסרת את הפניה אליהם. בחלק השני (יד-כב) התורה מציינת בהרחבה את מה שמותר ומחויב במקום זאת: ההליכה והשמיעה לנביא. בין לבין מופיע הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (יג) המפריד בין החלקים.
מהו בדיוק הניגוד בין הנביא ל'מגלי העתידות'? במבט ראשון נראה שההבדל נוגע רק לכתובת אליה פונים אך לא לדבר אותו מבקשים ממנה. זאת אומרת שגם לעם ישראל יש דורשי עתידות אלא שיש לפנות רק אליהם (נביאים). כך באמת מסביר רמב"ן את הציווי בפסוק יג: "וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים".
אולם מעיון נוסף בפסוקים יד-כב נראה שהניגוד הוא הרבה יותר חריף: לא רק הכתובת שונה אלא גם סיבת הפניה לנביא שונה: מטרת הנביא היא להעביר לעם את דבר ה': "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (יח). הנביא, על פי התורה, אינו מקור ישועה אלא מקור סמכות.
הבחנה זו עולה בקנה אחד עם הסברו של רש"י (יג) לחובת התמימות: "תמים תהיה עם ה' אלהיך - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".