המשורר שהוא לא איוב

המזמור נחלק לשני חלקים המחולקים גם הם לפסקות: בחלק הראשון (א-ח) - בפסקה הראשונה (א) אמירה כללית על הבוטח בה'; בפסקה השנייה (ב) תקוותו של הדובר שה' יגן עליו; בפסקה השלישית (ג-ח) מענה החבר; בחלק השני (ט-טז) - בפסקה הרביעית (ט) דברי המשורר; בפסקה החמישית (י-יג) מענה החבר ובפסקה השישית (יד-טז) דברי ה'.

למעשה לפנינו שני מחזורים של מענות: בתחילה פותח המשורר בתיאור תקוותו שה' יהיה "מחסי ומצודתי" (ב) ולאחר מכן החבר עונה לו. במחזור השני המשורר פותח במילים דומות לאלו שנזכרות בפתיחת המזמור: "עליון שמת מעונך" (ט) -"ישב בסתר עליון" (א); "כי אתה ה' מחסי" (ט) - "מחסי ומצודתי" (ב). כך גם רק בשני קטעים אלו מוזכר שם ה'. החבר עונה שוב, והפעם במענה כללי יותר במקום הפירוט שבפסקה המקבילה. בסוף המחזור השני מופיעים דברי ה', שאכן ישמור על המשורר: "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" (יד).

שיח של דובר ומענות מוכר לנו היטב מספר איוב. שם איוב מתווכח עם רעיו לגבי הגמול שהביא לו ה'. אלא שכאן בניגוד לספר איוב, המשורר אינו בעמדת המתלונן. המשורר מפוחד מהסכנות שאורבות לו, וחברו מחזק אותו ואומר לו "כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות!" (ג). החבר צריך לשכנע את המשורר שלא יפחד ולא יחשוש, שהרי ה' יהיה איתו. כך גם ה' מקבל את דבריו של החבר ואכן מבטיח למשורר ש"עמו אנכי בצרה" (טו) ולכן "ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" (טז). לאחר הבטחת ה' המזמור מסתיים - והמשורר כנראה השתכנע.