מזמורנו עוסק ביחס שבין הצדיק והרשע. המשורר הצדיק בטוח בגזר דינו של הרשע ומתפלל להעלמות הרשעים מהעולם. 

 

המזמור נחלק לשלושה חלקים מלבד כותרת המזמור (א-ב): בחלק הראשון (ג-ז) ישנה תוכחה על מעשי הרשע ותיאור עונשו; בחלק השני (ח-ט) תגובת הצדיקים לעונשו של הרשע, ובחלק השלישי (י-יא) המשורר מדבר על עצמו ועל הבטחון שהוא בוטח בה'.

המזמור עוסק ביחס שבין הצדיק והרשע. במקרה שלנו המשורר הוא עצמו הצדיק, ולמעשה כל המזמור כולו מביע את השקפתו של הצדיק. מעשי הרשע אינם מוצגים כרשימת מעשים שליליים אלא מעשיו של הרשע נאמרים תוך כדי הוכחת הצדיק אותו.

המשורר הצדיק לא רק בטוח בה', כפי שראינו בהרבה מהמזמורים, אלא הוא גם בטוח בגזר דינו של הרשע ובגמול הטוב שהוא עצמו יקבל. כלומר למשורר אין היסוס בנוגע לגמול הרשע והוא מכריז כי הרשע יקבל את עונשו: "גם א-ל יתצך לנצח... ושרשך מארץ חיים!" (ז).

המשורר מודיע בסוף המזמור כי הוא יודה לה' כאשר הוא יפגע ברשע: "אודך לעולם כי עשית" (יא). הצדיק מעוניין שהרשעים ייעלמו מן העולם משום שעצם הימצאותם בעולם פוגעת בעולם ובחברה.